מאת אדוארד אליסון – מפקד מחלק הסמים לשעבר של הסקוטלנד יארד

לאדוארד אליסון יש ילדים. כמו כל הורה – הוא חושש לשלומם בעולמנו רווי הפשע. בניגוד להורים אחרים, הוא היה גם ראש מחלק הסמים של הסקוטלנד יארד -לכן הוא אומר: "אפשר לנתק את העבריינים משרשרת האספקה ולהוריד את הדרישה לסם באמצעים כלכליים ועל-ידי חינוך. אי אפשר לעשות זאת באמצעות המשטרה. אלוהים יודע שניסינו מספיק זמן."

כראש מחלק הסמים לשעבר, ראיתי יותר מדי צעירים מתים. אני נחוש בדעתי
שלילדי זה לא יקרה – וזו הסיבה שאני תומך בלגליזציה של כל הסמים. שבע
שנים מחיי ביליתי במחלקה ללוחמה בסמים של הסקוטלנד יארד, ארבע מהן
כראש המחלקה. ראיתי איזה סבל יכול לגרום שימוש לרעה בסמים. ראיתי במו
עיני את העליבות, את החיים הנהרסים ואת המוות.
ראיתי, וגם הבאתי למעצר כמיטב יכולתי, את האנשים המתעשרים מהסמים.
הסוחרים, היבואנים, המארגנים. ראיתי את רווחי הענק שהם גרפו מאומללות
אנושית, את הלבנת הכספים, את ארגוני הפשע שהם מממנים. הם ניהלו עסק –
עסק בעל רווחים עצומים, שבו עליות המחירים הן מסחררות ואין עליו תשלומי
מסים.
מאוחר יותר, במחלק הרצח, ראיתי את הרציחות שקשורות לסמים. וכ- Crime
manager בתחנות משטרה בלונדון, ראיתי את הפשעים: השודים וההתפרצויות
שמבצעים המכורים כדי לממן את הסמים שלהם. היה לי עניין מקצועי לעצור
את כל זה.
היום אני בפנסיה ויש לי עניין אישי עצום בהקטנת השימוש בסמים: יש לי שני
ילדים בגיל הרגיש ואני אעשה כל שביכולתי כדי להרחיקם מהחיבוק של ברוני
הסמים ומשימוש לרעה בסמים.
לכן, כשאני אומר "בואו נהפוך את הסמים לחוקיים", אני מקווה שלא יאשימו
אותי בסובלנות כלפי הנזק שגורמים הסמים, או בגישה רכה מדי כלפי
העבריינים האלימים שמוכרים סמים, הורסים חיים ומסכנים את החברה שלנו.

"ברור לגמרי שהאיסור נכשל"
אני מציע להפוך את הסמים לחוקיים מכיוון שאני רוצה לראות פחות שימוש
לרעה בסמים, לא יותר. אני רוצה לראות את העבריינים מחוץ לעסק.
במשך השנים למדתי דבר אחד: כולנו משלמים עבור הסמים. העלות האמיתית
של כל עסקת סמים נופלת על הציבור. שוד, פריצות למכוניות, גניבה מבתים –
אם משהו מאלה קרה לך, רוב הסיכויים שהחפצים שנגנבו ממך שימשו לתשלום
עבור סמים.
הכסף ששולם בתמורה להם הגיע לידיהם של ברוני הסמים. יותר ממחצית
הקורבנות של גניבות הם קורבנות של פשעי סמים. הרווח העצום שעושים סוחרי
הסמים בא מהכיס שלכם ושלי. כל אחד שמשלם פרמיית ביטוח גבוהה עושה
זאת, באופן עקיף, מאותה סיבה.
ניסינו לאסור את השימוש. כוחות המשטרה הציבו להם כמטרה את
המשתמשים הקטנים, והתוצאה היחידה של זה היתה שבתי המשפט והמעבדות
הוצפו באלפי מקרים של משתמשים קטנים, ודור שלם של צעירים למד לראות
בשוטרים אויבים.
לא נשארו משאבים ללוחמה בפשעים אחרים. מתוך הגנה עצמית לשמה,
החליטה אז המשטרה להתרכז בשרשרת האספקה – הסוחרים – ולהניח
ללקוחותיהם. המשתמשים הקטנים הוזהרו ושוחררו. הדבר חסך זמן מבתי
המשפט ומהמעבדות, הקטין את החיכוך בין השוטרים לצעירים, אבל נתן לנו
את הרע שבשני העולמות: שיעור פשיעה גבוה ורווחים גבוהים לעבריינים.

אם איסור הוא המדיניות הנכונה, מדוע זה לא עבד? השימוש בסמים הוא עכשיו
חלק מהחיים החברתיים של כחצי מילדינו. החל במעשני חשיש וגראס וכלה
במכורים להרואין – השימוש בסמים גובר.
למשטרה ולמכס היו הצלחות, אבל כל תפיסה גדולה שהם מבצעים מביאה
בסופו של דבר רק לעליית מחירים ברחוב, ומביאה להגדלת הרווחים של
העבריינים. ברור לגמרי שהאיסור נכשל.
הדרישה לסם ואספקת הסמים גדלות. הסוחרים עושים רווחים עצומים, וככל
שהסיכון גדל, כך גדלה האלימות. זה מתבטא בנסיונות להשחית את מערכת
החוק, בפציעות חמורות ואפילו ברצח.

"חינוך, לא תעמולה"
מדוע יש אלימות של כנופיות סמים? מכיוון שהעבריינים נלחמים על הרחבת
החלק שלהם והגדלת הרווחים. יש להם מונופול ושוק שבוי, ולכן התחרות
היחידה היא בינם לבין עצמם. ממשלות מכל הסוגים תומכות ב"כוחות שוק"
בעלי עוצמה בלתי מנוצחת – אבל מסרבות לאפשר לכוחות האלה לפעול גם על
שוק הסמים.
בואו נשתמש בכוחות השוק כדי לסלק את סוחרי הסמים מהעסקים. אפשר
לנתק את העבריינים משרשרת האספקה ולהוריד את הדרישה לסם באמצעים
כלכליים ועל-ידי חינוך. אי אפשר לעשות זאת באמצעות המשטרה. אלוהים יודע
שניסינו מספיק זמן.
הפוליטיקאים ממשיכים לחזור כמו תוכי על המשפט: "לא יעלה על הדעת להפוך
את הסמים לחוקיים", אבל פוליטיקאים מקבלים משכורת כדי שיפעילו שיקול
דעת. למרבה הצער, המנהיגים שלהם מונעים מהם אפילו את הרשות לדון
בנושא.
סוחרי הסמים קנו את שנאתי; פוליטיקאים שמפחדים לחשוב או לעודד ויכוח
ציבורי בנושא, קנו את תיעובי.
הם שוכחים, כל אלה שמדקלמים את המשפט "לא יעלה על הדעת", שסמים כמו
הרואין היו פעם חוקיים, ואפילו לא כל כך מזמן. בשנות ה-60 היו הקליניקות
רשאיות לתת למכורים להרואין מרשמים של סמים ממקורות מוכרים ורפואיים,
במחירים לא מופקעים.
היום, ניתן לייצר עבור שירות הבריאות הציבורי סמים שמחירם ברחוב הוא
כ-000,1 ליש"ט, בעלות של 1 ליש"ט בלבד. כלומר, 999 ליש"ט שהמכורים לא
יצטרכו להשיג – או במלים אחרות, לגנוב ממך. אלה הם 999 ליש"ט שלא ילכו
ישירות לכיסיהם של ארגוני הפשע.
הרווח לנרקומן יהיה עצום. השגת הסם דרך מקור חוקי תקנה לו גישה לייעוץ,
לתמיכה, לטיפול – לכל הדברים שהוא או היא צריכים כדי להפסיק את התלות.
"קנאביס חוקי" אינו אומר "עידוד הקנאביס". זה אומר את ההיפך. אני רוצה
לראות כמה שפחות שימוש לרעה בסמים, עם השפעה קטנה ככל האפשר על
סביבתו של המשתמש. המשמעות של קנאביס חוקי תהיה שהורים ומורים יוכלו
לדון בכך עם הנוער בצורה פתוחה, בלי שייווצר עימות. זה אומר שאלה
שחושבים לנסות סמים יקבלו חינוך, לא תעמולה, ולכן יקטן הסיכוי שהם ינסו
זאת כחלק ממרד הנעורים. אותו דבר נכון גם לגבי הסמים הקשים.

"אני מגנה את המדיניות שמתגמלת עבריינים"
אם היו מאפשרים לחברות תרופות בעלות מוניטין למכור סמים אלה, היה כל זה
קורה בסביבה של חינוך, ידע ובקרת איכות. המחירים היו צונחים. העבריינים
היו נפגעים במקום הכואב ביותר – הכיס. בסיס הכוח שלהם היה נשמט מתחת
לרגליהם והם היו נשארים בלי לקוחות ונפלטים מהשוק.
אני כועס על השימוש לרעה בסמים ופעילות עבריינית. אני מגנה את המדיניות
שמתגמלת עבריינים, ומלא זעם על פשעי הסמים שמשפיעים על כולנו. אני
מתבייש בכמות המשאבים הנמוכה המיועדת לתמיכה בקורבנות
ובמשפחותיהם, ובמיוחד אני מתעב פוליטיקאים שטוענים כי אין להם מנדט
אפילו לדון באלטרנטיבות.