פחות נאיבית שכמותה

איל פלג, איש חיי הלילה של תל אביב, נעצר אחת ל-20 שנה בחשד לסחר בסמים. הפעם חקרו את קרן מור ויהודה לוי. לפני 20 שנה זה קרה לזמרת יעל לוי, נאיבית שכמותה. מהכתבה של בוקי נאה אפשר היה להבין שהיא חשודה בשימוש בסמים, מה שלא היה, ובתביעת הדיבה שהגישה, זיכה אותה שלי טימן השופט בפיצוי של… מאה שקלים. סיפור שהיה כך היה (פרק נוסף מסיפרו של עו"ד רון לוינטל על חיים של לשון ודיבה)

יולי 1993. הטלפון בביתו של האמרגן איל פלג צילצל. הוא לא ענה. איך יענה אם המשטרה בדיוק עצרה אותו וערכה חיפוש בביתו, על פי "מידע מודיעיני" (כלומר – שטינקר שהלשין עליו), בחשד לסחר בסמים קלים לאנשי הבוהמה בתל אביב. מפה לשם, איתרו עליו 400 גרם. אחת ל-20 שנה זה קורה. הוא נעצר, החשד הוא סחר בסמים קלים ומיד נעצרים חשודים שהם זמרים או שחקנים. ב-2014 חקרו את יהודה לוי וקרן מור ב"פרשת פלג השניה". ב-1993 חיפשו את המקור למריחואנה שפלג ועוד שני סוחרים נחשדו שהביאו ללב תל אביב בפעם הראשונה. המשטרה ערכה חיפוש בביתו. הצלצול עורר סקרנות אצל החוקר.

במקום פלג ענה השוטר. על הקו הייתה יעל לוי, זמרת עם קול מדהים, שהתפרסמה בעיקר עם הלהיט "יום בא ויום הולך, ואת נשארת נאיבית שכמותך". היא הופיעה ברחבי הארץ עם שירים מוכרים שלה, כמו "אי ירוק בים" ונעימת ה"דבה דבה דה", שפותחת כל יום את התוכנית "ארבע אחר הצהריים" בגלי צה"ל. חצי מהשירות הצבאי שלי בתחנה עבר עליי בנגינת אות הפתיחה שלה (החצי השני עבר עליי בדממה של "הגל השקט" במלחמת המפרץ הראשונה).

לוי חיפשה אמרגן חדש כי נפרדו דרכיה עם הקודם. היה מפגש עם פלג, התחיל דיבור, על כן התקשרה לברר איך מתקדמים ומה עם ההופעה שאמר שיסדר לה. זה כל הסיפור. האיש מהצד השני לא נשמע ממש כמו פלג והיא הייתה בטוחה שזו טעות במספר. הם שוחחו קלות, לא על סמים, עד שהשוטר הבין במי מדובר.

הבין וקרא לה לחקירה.

באותה תקופה, כל מי שצילצל לפלג, כל מי שנגע בפלג, כל מי שהופיע בספרון הטלפונים של פלג, היה מועמד לחקירה. זה התחיל בחיפוש שנערך בביתה, אחר כך התלוותה למשטרה והגיעה למשרדו של רב-פקד בשם בללי, ראש צוות חקירות הסמים של משטרת תל אביב, וכניראה אחד היעדים המודיעיניים של כתב הפלילים המקושר בוקי נאה, אז כתב הפלילים של העיתון המרדני "חדשות" ומי שכותב את הדברים, בוא נאמר, קצת פחות נאה וקצת יותר בוקי. כותרות שלא משאירות מקום לשאלות, כדרכו הצבעונית של היומון "חדשות".

"אלה תולדות המריחואנה שמיסטלה את רחוב שינקין", הייתה הכותרת, והטקסט עצמו אמר כך: "מי מיוצרי התרבות שרוצה להתייעץ כבר היום לפני שהחוקרים של בללי מגיעים אליו, שירים טלפון לזמרת יעל לוי, הסנונית הראשונה של להקת אנשי הזמר שיגיעו למשרד של בללי השבוע. בשבוע שעבר היא נפגשה (בניגוד לרצונה) עם בללי במשרד שלו בדיזנגוף, ומכיון שאמרה את כל מה שבללי חשב שיש לה להגיד, היא חזרה הביתה בלילה ולא נכלאה באבו-כביר". כה אמר בוקי: "אצל בללי יש רשימה ארוכה של מפורסמים, ולכל מי שפעם עישן חומר של פלג בתשלום או בחינם יש סיבה לדאגה, כי השבוע הוא יבלה במשרדים חסרי מזגני האויר בדיזנגוף 221".

יעל לוי, פחות נאיבית מאי פעם, קראה ונפגעה. היא באמת לא הייתה קשורה לפרשה, וכך גם השתכנעה המשטרה. לטעמה, הכותרת הזאת, השירבוב של שמה, הרמיזות הברורות, יצרו תחושה אצל הקוראים שהיא ג'אנקית של ממש, משתמשת כבדה. והיא בכלל ילדה טובה. על הפגיעה הזאת היא לא ויתרה.

תביעת לשון הרע שהוגשה בבית משפט השלום בפתח תקווה דווקא, בגובה של 500,000 שקל, ניחתה על ראשו של נאה, העורך יואל אסתרון והוצאת שוקן בע"מ, המוציאה את העיתון לאור ונתגלגלה אל שופט השלום (דאז), שלי טימן, שנודע כשופט צבעוני ומיוחד. בהיותו בוגר להקה צבאית בעברו, להקת גייסות השריון, מי ששיחק בילדותו בהצגות תיאטרון ב"הבימה" ומי שינק את המשחק מאביו, שחקן תיאטרון המטאטא, היה לשופט בעל הופעה קצת יותר אקסצנטרית מהדימוי המאופק, המעונב והנוקשה שבו מתכבדים שופטי בתי המשפט בדרך כלל. בטרם הוסמך לשפיטה, הספיק להיות שותף, כעורך דין, למשרד עורכי הדין המייצג את הנתבעים, אך בהיותו איש הגון, הדבר לא הפריע למי מהמתדיינים.

טימן יודע להעריך משחק ודראמה ועל כן השתכנע שהזמרת יעל לוי הגזימה בתיאוריה הדראמטיים על דוכן העדים. "מחוות דראמטיות מיותרות" הוא קרא לזה. הוא גם סבר שהיא גם העירה "הערות מחוצפות בעת מתן העדויות". מאחר והחוק עוד לא תוקן, ולא נכנס אליו הסעיף המדבר על "פיצוי ללא הוכחת נזק", לרעתה עמדה גם העובדה שלדעת טימן היא לא הוכיחה נזק, והשופט גם שם ליבו לכך שהפרסומים אודותיה הופיעו בעיתונים נוספים, ומשכך נזקיה, ככל שהיו, לא נוצרו רק מהפרסום של "חדשות". אחרי כל אלה, בעוד התביעה עמדה על חצי מיליון שקל, בחר טימן לזכות את לוי בפיצוי של מאה שקלים בלבד, שזה – במונחים של פלג – פחות ממנה, משהו כמו גרם. הרבה פחות מהשאיפות החזקות של התביעה. לזה הצטרפו הוצאות משפט של 4500 שקל, כלומר – פי 45 מהפיצוי בתיק. טימן, כך התברר, לא לקח את התיק לריאות.

לשיטתו של השופט, כפי שנימק זאת בהחלטתו, עצם העובדה שהוא פוסק לטובתה של לוי, כבר משמשת כ"ערך חינוכי", כלומר פגיעה מוראלית בכתב. כניראה שטימן עוד לא ממש ידע את בוקי נאה ולא הבין שאצלו, אין ממש ערך ל"חינוכי". טימן הסביר שבוקי הוא שכיר, ועל כן, עצם מעורבתו בתביעה מספיקה "כדי ללמדו לנהוג ביותר כבוד וזהירות כלפי אנשים מן הציבור", וכל מי שהכיר את נאה בהמשך, יודע בכמה כבוד וזהירות נהג במושאי כתיבתו מכאן הלאה.

כך או אחרת, על כל אלה, תסתפק הזמרת במאה שקלים טבין ותקילין שישלם לה הכתב, בעוד התביעה נדחתה נגד העורך והעיתון בגלל כשלים ראייתיים של התביעה. שני הצדדים, שניהם לא מרוצים, הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא על עצם הקביעה שפירסם לשון הרע והיא על גובה הפיצוי שפגע בה יותר מהכתבה. שם, בבית המשפט של הערעור, חיכה להם הרכב של שלושה שופטים, כשהרוח החיה, ומי שכתב את פסק הדין, הוא מי שהיה לנשיא בית המשפט העליון לימים, אז עדיין שופט בית המשפט המחוזי, אשר גרוניס.

בערעור (ע"א 957/96) הוסכם כי הדברים אכן פוגעים ומציגים את לוי כצרכנית סמים. אין זה נכון שהיא "נפגשה עם בללי בניגוד לרצונה". הוכח במשפט שהיא התלוותה לחקירה ללא כל בעיה וכי כל הרמיזה לגביה, לפיה היא חלק מ"רשימה של מפורסמים" הקשורים בעסקאות הסמים, פגעה בשמה הטוב. גם אם הדברים לא נאמרו באופן מפורש, הרי מעצם שירבובה לרשימה, הפכה ל"חשודה" לכאורה בצריכה של סם מסוכן, מריחואנה לא רפואית.

הגם שגרוניס החמיא לבוקי על סגנון כתיבתו ("ייחודי וססגוני"), הוא לא ראה בכך תירוץ טוב לכך שהזמרת מצאה את עצמה כלולה בפרשה. כדברי גרוניס עצמו, "מתברר, כי איתרע מזלה של המערערת, שהתקשרה לביתו של פלג בדיוק בשעה שנמצאו במקום אנשי משטרה ועקב כך התעורר חשד אף לגבי מעורבותה שלה בעניינים בלתי כשרים. הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו, עד שהגיעו לאותה כתבה שיצאה מתחת קולמוסו של המשיב. אין ספק בדבר, שהאמור בכתבה, והמייחס למערערת מעורבות בענייני סמים אסורים, יש בו משום פגיעה בשמה הטוב".

גרוניס בעיקר בא חשבון עם בוקי נאה על כך שלא מצא לנכון לקחת תגובה מנשוא הכתבה. נאה הסתמך על דברי דובר המשטרה, אשר אישר לו כי יעל לוי נחקרה. הוא הסתמך על דיון הארכת המעצר של פלג עצמו, בו נכח. אבל בכל הנוגע לזמרת לוי, לא התקשר אליה לקבל תגובתה, משום שלדבריו במשפט, לא מצא בכך טעם. "מניסיוני עם אנשים שנחקרו במשטרה, גם אם מדברים איתם, הם לא אומרים את האמת כי לא נעים להם", הסביר. כך או אחרת, הוא כלל לא ניסה. כך יצא שלוי גילתה את הפרשה על מעורבתה שלה, כשהיא כבר הודפסה והונחה בפתח ביתה.

מבחינת גרוניס, היותו של בוקי נאה שכיר בעיתונו, לא מהווה סיבה להפחתת הפיצוי עד שהפך כל כך סימלי, ובפרט שבוקי עצמו ציין שהוא "מקבל משכורת ודורש משכורת רצינית". הסכום הוקפץ בערעור לגובה של 20,000 שקלים ונוספו עליו עוד 6000 שקלים של הוצאות משפט. לוי יכלה לחזור הבייתה מרוטה אך מרוצה, ואלמלא עייפה מכל זה, יכלה ודאי להשתלב בעקבות ההליך בקמפיין של הרשות למלחמה בסמים. היא נלחמה בהם וזכתה.

יום הלך ויום בא. והיא כבר הייתה פחות נאיבית שכמותה.

מרץ 2014. הטלפון הסלולארי של איש חיי הלילה איל פלג צילצל. הוא לא ענה. איך יענה אם המשטרה בדיוק עצרה אותו וערכה חיפוש בביתו, על פי "מידע מודיעיני" (כלומר – עוד שטינקר שהלשין עליו), בחשד לסחר בסמים קלים לאנשי הבוהמה בתל אביב. מפה לשם, איתרו עליו 70 גרם. אחת ל-20 שנה זה קורה. הוא נעצר, החשד הוא סחר בסמים קלים ומיד נעצרים חשודים שהם זמרים או שחקנים.

חיפוש אצל השחקנית קרן מור לא מעלה דבר. היא משוחררת מהחקירה, אך למחרת מככבת בעיתון יחד עם יהודה לוי ומוטי רייף.

למשטרה שוב יש שאיפות חזקות, חומר טוב ביד וחופן מפורסמים, שיעסיקו את העיתונאים וישכיחו מהם את משפחות הפשע, החיסולים או גנבי האופניים או השוהים הזרים. מין אי ירוק בים. דה-בה-דה-בה-דם.

עו"ד רון לוינטל

מתוך ספר שייצא בקרוב בשם "ארץ דיבת חלב ודבש" שיסקור 45 שנות לשון הרע בארץ

Spread the love
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

כתיבת תגובה