מכתב פתוח (וארוך)

אמא שלי כתבה את זה, אמא תודה!  מקווה שנגיע למקומות הנכונים – ליקה קינורי

לגב' יעל גרמן ולכל הנוגעים בדבר – קאנביס רפואי.

הבת שלי, היחידה, עוד מעט בת 19.

ילדה גדולה הבת שלי. בשבילי היא עדיין הגוזל שלי.

מגיל 10, בערך, הגוזל שלי מתלוננת על כאבים בגוף. בברכיים, בכתפיים, בגב, המרפקים… הכל כואב.

הרופאים, האורתופדים, הראומוטולוגים, הרנטגנים הסי.טי…. הכל, ואין כלום.

גם בבי"ס כבר לא התייחסו. וגם אני – אמא שלה, כבר לא התייחסתי. הכל בעיני היה תירוצים, לא לקום, לא ללמוד, לא לעזור בבית, וכעסתי והענשתי…

הגוזל החל בהתקפות זעם, אנורקסיה ואחר כך בולימיה, בין לבין היו נסיונות התאבדות…
היא עברה המון, וגם אני. הייתי שם.

בערך בגיל 17, שוב, החלפנו רופאה, שהסתכלה ובחנה את כל התלונות ושאלה: "כבר אובחנת כפיברומיאלגיה?" ושתינו שאלנו: "פיברו – מה ?"

והתהליך התחיל.. זה לא פסיכולוגי! זה לא בדיוני ! זה אמיתי !

והגוזל שלי בכתה ושמחה "יש לזה שם!", "זה אמיתי!" "מאמינים לי !"

אני התמוטטתי עם רגשות אשם נוראיים, אני לא האמנתי לה, אני לא הייתי שם בשבילה !

במרפאת כאב אמרו לנו שיש תרופות נגד זה ומאוד שמחנו.

הגוזל קיבלה אטופן – והקיאה.

הגוזל קיבלה סימבלטה – והתעלפה.

בינתיים, הגוזל שוחררה מהצבא על רק רפואי.

היא ביקשה ממני: "אמא, קאנביס…" ואני עניתי: "לא! חד משמעי! מה את רוצה להיות סטלנית?!"

והגוזל קיבלה ליריקה – ואז היא הקיאה ואז היה התעלפה.

בינתיים, בחדר מיון "מאיר" כבר מכירים אותנו.

והגוזל ביקשה: "אמא, קאנביס.. זה עוזר.. תקראי על זה.." ואני עניתי: "לא! חד משמעי! את צריכה להתמודד עם המציאות ולא לברוח ממנה!"

ואז הבת שלי קיבלה אוקסידון.
אני התחרפנתי. הרי זה סמים – נותנים לבת שלי סמים?

ביקשתי פגישה עם הרופאה והתחלתי לקרוא על קאנביס.

בינתיים הבת שלי ישנה מעל 24 שעות אחרי "אוקסי" (שם חיבה לאוקסידון :-)) ואחרי שהתעוררה היתה מנסה להקיא ולא מצליחה ואז מתעלפת.

נפגשתי עם הרופאה שאיששה את דבריה שלי הגוזל היפה שלי ואמרה שקאנביס אכן עוזר אבל היא לא תיתן לילדה קאנביס. אז שאלתי "אוקסיקודון כן?" והיא ענתה: "כן".

ושוב אנחנו ב"מאיר" ושוב אומרים לנו שזה הפיברו (שם חיבה לפיברומיאליגיה :-)) ואין מה לעשות אבל להפסיק מיד עם האוקסי !! הוא לא נחמד כמו שהוא נשמע !

בינתיים הגוזל שלי עברה לגור עם החבר המקסים שלה.

באחת השבתות, עשיתי לה עיסוי, להריגע את הגוף ואולי גם את הנפש. פתאום, פרכוסים בכל הגוף ושתי קפיצות מוזרות . ואני שואלת אותה: "את בסדר? מה זה היה?" והיא לא עונה לי. ואני דוחפת אותה מהכתפיים "מה קורה איתך?" והיא לא עונה לי. אני צועקת בשמה ודוחפת אותה כלפי מעלה ופתאום היא לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להשתעל ומנסה לנשום ותוך כדי אומרת לי "אמא, אני בסדר, הכל בסדר" ואני קפואה ואני רועדת "מה בסדר? מה זה היה ?" והיא עונה לי "אמרו לי ב"מאיר" שהפסקות נשימה הן חלק מהפיברו – אין מה לעשות.. זה בסדר אמא".
מתברר שהלכה עם החבר המקסים לבד ל"מאיר" כי לא רצתה להדאיג אותי שוב.

שוב? שוב? שוב? גוזל שלי יפה אני דואגת כל הזמן. אין שוב. כל הזמן.

בינתיים הביטוח הלאומי אישר לגוזל שלי קצבת נכות (100%). הגוזל שלי נכה. רשמית.

אקצר ואספר שנכון להיום, הגוזל שלי חיה עם החבר המקסים שלה, שניהם עובדים (היא עובדת בחנות חיות מקסימה בכפ"ס), הגוזל שלי (טבעונית) מבשלת להם ארוחות ומעדנים (רק מאוד קשה לה לשטוף כלים אח"כ – את זה הוא עושה, מקסים). הם מחזיקים ביחד דירה בהוד השרון, מנקים, מבשלים, עובדים ולפעמים אפילו יוצאים לבלות (כשיש כח …).

דרך אגב, כל זה – בלי כדורים.

עם קאנביס (למרות שקיבלה בסוף המלצת רופא – לא אישרו לה קאנביס רפואי).

את הקאנביס אני קונה לה (בואו לעצור אותי – נראה אתכם!).

החיים לא קלים. לא קל לה. גם לחבר המקסים לא קל. לא קל לי.
אבל – היא לא סטלנית, והיא לא בורחת מהמציאות – היא מתמודדת ! היא שם ! וגם אני שם .

נכון, אם תאשרו קאנביס על פי המלצת רופא יהיו כאלה שיקבלו סתם. כדי להתמסטל. עדיין זה יותר טוב משתייה או מקנייה יקרה או ממקור לא טוב. ויש עוד הרבה שאלות ועניינים בנושא.

אבל בחייאת רבקום ! תתעוררו !
לא מאחלת לאף אחד, רק מבקשת – שימו את עצמכם בנעליים שלי. בנעליים שלה. תהיו שם !

דרך אגב "טבע" לא צריכים לדאוג, אני סובלת ממגרנות וגם אחיות שלי – אנחנו קונות מלללללא כדורים.
זה רק הגוזל שלי שכבר לא קונה כדורים .

Spread the love
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

כתיבת תגובה