בית / סקרים, מחקרים, מדע וטכנולוגיה / כל מה שהאמריקאים חושבים שהם יודעים על סמים שגוי: מדען חושף את המיתוס
כל מה שהאמריקאים חושבים שהם יודעים על סמים שגוי: מדען חושף את המיתוס
Dr. Carl Hart

כל מה שהאמריקאים חושבים שהם יודעים על סמים שגוי: מדען חושף את המיתוס

קארל הארט, מדען מאוניברסיטת קולומביה, משלב מחקר ואנקדוטות מחייו, ומסביר כיצד הנחות שווא יצרו מדיניות סמים הרת אסון.

מה שאמריקאים רבים, כולל מדענים, חושבים שהם יודעים על סמים מתברר כשגוי לחלוטין.

במשך עשורים, תעמולה הנלחמת בסמים שטפה את מוחם של אנשים וגרמה להם להאשים את הסמים בבעיות שונות, מפשיעה ועד עוני.

בספרו החדש "מחיר גבוה: מסע לגילוי עצמי של מומחה מוח אשר קורא תיגר על כל מה שרבים יודעים על סמים וחברה", קארל הארט מנתץ את רוב המיתוסים הנפוצים הנוגעים לסמים ולהשפעתם על החברה, כשהוא שואב השראה גם מהתנסויותיו האישיות כמי שגדל בשכונת מצוקה במיאמי.

הארט השתמש במריחואנה וקוקאין, נשא רובים, מכר סמים ועסק גם בפשיעה זעירה כמו גנבה מחנויות (שופליפטינג). שילוב של מה שהוא מכנה בחירה ומזל הביא אותו לחיל האוויר ולמכללה ולבסוף הפך אותו לשחור הראשון שהפך לפרופסור למדעים באוניברסיטת קולומביה , משולב בסיפורו על מאבקן של משפחות וקהילות הקורעות תחת המחסור בכסף וללא אפשרות לשנות את סביבתן, מחקר חדש ומפתיע על שימוש בסמים.

הארט משתמש בניסיון חייו ובעבודתו כדי להוכיח שהסמים אינם מסוכנים בקירוב כשם שרבים חושבים. לדוגמה, רוב האנשים המשתמשים בסמים הממכרים ביותר לא מפתחים בעיה.לדברי הארט, הסמים משמשים שעירים לעזאזל של בעיות הנובעות מעוני.

מדיניות הנשאבת מתפיסה מוטעית זו הרת אסון. דיברנו עם הארט אודות חייו ומחקרו.

קריסטן ג'ין: מה הן המסקנות המוטעות עליהן אתה קורא תיגר?

קארל הארט: ישנן מסקנות מוטעות רבות. ישנה אמונה, לדוגמה, שהקראק (crack cocaine) הוא כל כך ממכר, שדי בהתנסות אחת כדי להפוך למכור ושאין אפשרות להשתמש בהרואין בלי להתמכר.

ישנה אמונה נוספת הטוענת שיכולת החשיבה של משתמשי המת' ( (methamphetamine) נפגמת כתוצאה מהשימוש. אותם מיתוסים הונצחו בעיקר ע"י שוטרים, אשר במקרים רבים מטפלים באנשים מסוימים בחברה, אלו אשר במקרים רבים מתנהגים רע. אבל לייחס התנהגות רעה לכל משתמשי הסמים לא רק שמגלה קוצר ראיה ותמימות אלה גם חוסר אחריות. השפעתה של התנהגות בלתי אחראית זו הורגשה בעיקר בקהילות השחורות. לאף אחד לא באמת אכפת מהקהילות השחורות, לכן אפשרו להתנהגות חסרת האחריות הזו להימשך.

נכון גם שהחמצנו הזדמנויות קריטיות לאתגר את הנחות היסוד שלנו אודות הסמים.

אם סמים אכן היו מסוכנים כפי שהובילו אותנו לחשוב, חברה אחראית אמורה לפעול ביחס לבעיה זו. אבל העניין הוא שהנחות היסוד המניעות את מדיניות הסמים שלנו שגויות ויש להטיל בהם ספק.

קריסטן ג'ין: כיצד העדר אנשים שחורים באקדמיה ובמחקר משפיע על הבנתנו את הסמים?

קארל הארט: כששחורים, כמוני, חוזרים לקהילתם ושואלים על אנשים שגדלו איתם, התגובה היא:"ובכן, הוא הסתבך בהאשמות הקשורות לסמים והוא יושב בכלא", או לחילופין "המצב השתפר כעת כשהוא מחוץ לכלא. הוא לא באמת יכול למצוא עבודה טובה, אך הוא משתדל בכל כוחו."

נחמד היה לו היו לנו מדענים שחורים, עוד אנשים שחורים במדע אשר ישלבו עוד ניסיון מסוג זה כשהם חושבים על השאלות אותם הם חוקרים. הבעיה עם הרכב אנושי אחיד במחקר היא שבעיות קריטיות הנוגעות בקהילה אינן זוכות להתייחסות מכיוון שהן לא נתפסות כחשובות.

קריסטן ג'ין: והתוצאה היא שהם אינם מבינים את הסביבה או משתנים אחרים המשפיעים על החלטתו או התנהגותו של אדם וכך מחטיאים את המטרה?

קארל הארט: אכן כן. אם לא מביאים את הדברים בהקשר מסוים עלול לעלות בך הרושם כאילו הסמים רעים מאין כמותם, שכן אנשים רבים יושבים בכלא בגין עברות סמים: הבה נברר כיצד סמים מביאים להשפעות המזיקות הללו. כעת, אתה התעלמת לחלוטין מההקשר בו התרחשו הדברים וזה בדיוק מה שקורה במדע. אם אתה לא מעריך את כל ההקשרים, ואתה חושב שאנשים המשתמשים בסמים הם איומים, אז אתה לא חושב על איך אדם מטפל בילדיו ומשפחתו, יוצא לעבודה, אבל גם צורך סמים.

אם אתה לא חושב על כל ההקשרים המשפיעים, אתה מגביל את התמונה- בדיוק את זה עשינו. זה לא שהמדע משקר- הוא לא, אך כשמחקר מוגבל בהסתכלותו הוא עלול להסיק מסקנות מוטעות אודות סמים כשלמעשה ייתכן ומשתנים אחרים אחראיים למצב.

קריסטן ג'ין: אתה מדבר על כך שתמיד מאשימים את הסמים בבעיות, למרות שלמעשה הבעיות נובעות מעוני. תוכל לתת דוגמאות?

קארל הארט: לדעתי קראק הוא התשובה הקלה ביותר. בשנות השמונים כנער מתבגר ובשנות העשרים המוקדמות של חיי, אנשים, אנשים שחורים, אנשים לבנים, הושפעו כל כך לרעה מהקראק עד שנשים ויתרו על התינוקות שלהן וזנחו את ילדיהן, כך שהסבתות נאלצו לגדל דור נוסף של ילדים.

כעת, כשאתה בוחן את ההיסטוריה של קהילות עניות טרם הופעתו של הקראק, דבר מעין זה קרה בבית שלי. סבתה גידלה אותנו. אימא עזבה מכיוון שהיא ואבא נפרדו. היא עזבה את המדינה בחיפוש אחר עבודה טובה יותר. אבל לא מדובר רק בה. דברים מעין אלו, הפתולוגיה הזו אשר יוחסה לסמים, התרחשה בקהילות מהגרים, כמו בקהילת היהודים המזרח אירופאים אשר הגיעו לניו-יורק, אבל אנשים פשוט האשימו את הקראק בשנות השמונים והתשעים.

דוגמה נוספת: מאז עידן הקראק, מחקרים רבים מצאו כי שימוש בקראק בזמן הריון אינו גורם למגפה של תינוקות שחורים אשר נגזר עליהם להיות "תינוקות קראק". בפועל ילדים אשר נחשפו לקראק גדלים לחיות חיים רגילים, ומחקרים מצאו שוב ושוב כי את ההבדלים בינם לבין תינוקות אשר לא נחשפו לקראק אי אפשר לבודד מההשפעות הבריאותיות הכרוכות בחיים של עוני ללא סביבה יציבה ובטוחה או באפשרות לזכות בטיפול רפואי.

קריסטן ג'ין: מה בנוגע לרעיון שהסמים יכולים להפוך אדם לפושע?

קארל הארט: ההשפעות התרופתיות של הסם יכולות להביא לפשע רק במקרים נדירים, אבל הציבור בכל זאת כורך יחדיו את הפשע והסמים. אם ברצוננו לבחון כיצד סמים משפיעים על פשיעה מוטב לנו להתמקד באלכוהול.

ידוע שלעתים אנשים יוצאים משליטה כשהם שותים, אבל לרובם המכריע זה לא קורה.

בוודאי, אלפי מנות של קראק, קוקאין ומת' ניתנו לאנשים במעבדה שלנו ומעולם לא התמודדנו עם בעיה של אלימות. מכך אפשר ללמוד, שלא מדובר בסם עצמו, אלא ביחסי הגומלין עם הסביבה אשר מן הסתם היו מתרחשים גם ללא הסם. בטח, שווקים חדשים של פעילויות בלתי חוקיות לעיתים קרובות מקושרים להתגברות באלימות או לפעילות לא חוקית אחרת, אך אין היא מייחדת את הסמים, כפי שאנשים מנסים להציג, פרט לפשע, קיים המיתוס שהסמים פוגמים בחשיבה, מונעים מהמשתמשים להיות אזרחים יצרניים בחברה וקורעים משפחות.

אם הרוב המכריע של האנשים משתמשים בסמים ללא בעיות, ורק אצל חלק קטן מהם קיימות בעיות, מה שזה אומר לך אם אתה חושב בביקורתיות הוא שלא ייתכן שמדובר רק בסמים או בעיקר בסמים. זה אומר לך דבר מה על המצב האישי, התנאים הסביבתיים ומגוון רחב של משתנים. כמובן, יש לחקור את הרעיון, אך יש הרבה יותר ראיות המצביעות על גישה הגורסת כי יש דברים אחרים המתרחשים בחיי אנשים ומיוחסים לסמים, אשר יכולים לחזות את התמכרותם וגם בעיות נוספות.

קריסטן ג'ין: אילו גורמים סביבתיים משפיעים?

קארל הארט: הבה נחשוב על שימוש בסמים. השפעות הסם הן צפויות ויש סמים המצטיינים ביצירת תחושת אופוריה ותחושת חיזוק חיובי. כעת, אם אין לך דבר המתחרה עם הסמים על עונג או אושר וכל שיש לך הוא מחסור ותחושת קיפוח- למה שלא תתמסטל?

אם יש לך חיזוק מתחרה, אלטרנטיבי, כמו היכולת להרוויח פרנסה, ללמוד מקצוע, לזכות בכבוד בשל ביצועיך בדרך כל שהיא, היו דברים אלו מתחרים בהתנהגויות הרעות בפוטנציה. כך שכפסיכולוג אתה רוצה רק לוודא שלאנשים יהיה מגוון של חיזוקים פוטנציאלים. אם לא תספק זאת, תעלה את הסיכוי שאנשים יפעלו בדרך אשר החברה אינה רואה בעין יפה.

אין להמעיט בערכם של כישורים ברי-העסקה, שיווקיים, חינוכיים או בעלי משמעות בחברה, כי דברים אלו חשובים מאוד. במקום לדאוג שלכל האנשים בחברה יהיו הדברים האלו, מאשימה החברה את הסמים בכך שאין לאנשים סיכוי בחברה, וזה פשוט לא נכון.

קריסטן ג'ין: אז אם סמים אינם הבעיה, מדוע אנו אומרים שהם הבעיה?

קארל הארט: הסמים הם שעיר לעזאזל. את יכולה לדמיין שכשמספר אנשים מעורבים בפעילות, אפשר להמציא סיפורים מדהימים על הפעילות הזו ויאמינו לך. זה מה שקרה עם סמים. שימי לב שאי אפשר לספר סיפורים שלא יאומנו על מריחואנה היום, אבל הייתה תקופה שזה היה עוד אפשרי: שנות השלושים של המאה העשרים. הזמן לכך חלף, מכיוון שיותר אנשים התנסו במריחואנה, אבל ניתן להמציא כיום סיפורי בדים על מתאמפטמינים מכיוון שפחות אנשים השתמשו בהם.

עלי לומר שמעטים האנשים שבאמת יודעים שהם משתמשים במתאמפטמינים.

אנשים המשתמשים בסמים דוגמת האדראל (Adderall) בעצם משתמשים במתאמפטמינים. המתאמפטמינים אחראיים להשפעות התרופה.

קריסטן ג'ין: מה למעשה אחראי לבעיות המקושרות לסמים?

קארל הארט: עוני. ישנה מדיניות, אשר גם היא שיחקה כאן תפקיד. מדיניות כגון הקצאת חלק ניכר ממשאבי אכיפת החוק בקהילות אלו, כך שכאשר מאשימים אנשים בפשעים קלים, אז יש להם תיקים במשטרה אשר מקשים על האפשרות שלהם להשתלב, למצוא עבודה משמעותית ודברים מעין אלו. החלטות מדיניות כאלו ממלאות תפקיד גדול בהרבה מהסמים עצמם. כשהגעתי לגיל 14, לדוגמה, הייתה תכנית פדראלית ממשלתית, אשר על מנת להרחיק נערים כמוני מהרחוב סיפקה לנו עבודה. תחת התכניות הפדראליות ממשלתיות היה לנו כסף להוציא בקיץ, על בגדים. היה נהדר. כשאנחנו מקצצים בתכניות כאלו ולנערים אין לאן ללכת ומה לעשות, מה תצפה שיקרה? לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין.

כעת, לי יש בן 18 אשר לא יהיה לו מה לעשות בקיץ. אני מנסה למצוא לו עבודות שונות. קיום תכנית פדראלית ממשלתית לילדים מקופחים, ילדי השכבות החלשות, הייתה נהדרת. היא גרמה לילדים להרגיש שלחברה אולי באמת אכפת מהם. מלמדים אותם כישורי עבודה, מלמדים אותם דבר מה על אחריות ודואגים שיהיה להם כסף בכיס. כעת, אם תיקח את כל זה, תחמיץ את ההזדמנות ללמד אותם אחריות. אתה מחמיץ את ההזדמנות לאפשר להם להתפרנס.

קריסטן ג'ין: בהכרתך אתה מודה על העזרה שניתנה למשפחות נזקקות עם ילדים, עזרה אותה אתה מכנה "סעד כפי שהכרנו פעם".

קארל הארט: כל ילדי זכו לקצבת-סעד. אימי זכתה לקצבת-סעד מ"משפחות עם ילדים נזקקים". אחרת לא היינו זוכים בדיור מסובסד. ברוב ילדותי חיינו בדירת שני חדרים, אך לבסוף נכנסנו אל השיכונים שם נהנינו מארבע חדרים. זה היה נהדר.

קריסטן ג'ין: מה בנוגע להתמכרויות? האם באופן בלתי נמנע יפתחו חלק מהאנשים המשתמשים בסמים תלות בסמים?

קארל הארט: בהתחשב במספר האנשים שהתנסו בסמים ואינם מכורים, ההתמכרות נובעת מדבר אחר מאשר הכימיה של הסם. נמצא לדוגמה, כי כ- 85% מהאנשים אשר השתמשו בקוקאין אינם מכורים, למרות שהם משתמשים באותה תרכובת כימית בה משתמשים מכורים. יש שיאמרו, כי אולי יש רכיב ביולוגי באנשים הנוטים להתמכרות, אך אין ראיות תומכות לטענה. קיבלנו תלושי מזון שעזרו לוודא שיהיה לנו מה לאכול, גם אם היה מעט. בלי התכנית לא הייתי מתפתח, והיו הרבה יותר לחצים בבית המשפחה. כעת, הדבר המעניין הוא, שכל אחיי היו בתכנית בזכות אימי, וכיום יש להם עבודות והם אזרחים משלמי מיסים. זה סיפור טיפוסי של משפחה בתכנית ההיא. אבל השמרנים בהנהגת רייגן החלו להנציח את רעיון "מלכת הסעד", כשלמעשה אנחנו יודעים מי באמת מלכי הסעד הגדולים: אנשי וול סטריט. הממשל הפדראלי מעניק להם הרבה יותר כסף מאשר למשפחות עניות. תכניות הסעד הוכפשו עד כדי כך שלמעשה נפטרנו מהן.

קריסטן ג'ין: כיצד גזענות ממוסדת משפיעה על מדיניות? בספרך אתה מדבר על איך שעל עבירות הקשורות לקראק , הזהה כמעט בהרכבו הכימי לקוק, נענשים, לעומת עבירות הקשורות לקוק, ביחס של 1-18 (פעם אחת גם 1-100). הפער בענישה נובע משפה מקודדת גזעית המקשרת בין "פגע הקראק" עם התנהגות רעה בקהילות עניות ושחורות. היה גם דו"ח של הACLU אשר מצא כי הסיכוי של שחור להיעצר על עבירות הקשורות לגראס גדול פי ארבע מזה של לבן.

קארל הארט:  לעיתים קרובות אני מעיד כעד מומחה כדי לסייע לנשים, אשר השתמשו בגראס במהלך ההיריון, לשמור על ילדיהם. במקרה אחר מקרה מדובר באשה שחורה. המאבטחים באולם בית המשפט כולם שחורים; השופטים לבנים; ועורכי הדין צעירים ולבנים, בונים קרירה. מדובר שוב בעבדות. כשיש קבוצה אשר כבר מוגדרת כאחרת, או קבוצת מיעוט מושמצת, קל לקשר אליהם התנהגות. אך אנשים לא רואים בשחורים בני אדם לגמרי. זה מה שקורה בארה"ב למרות שאנשים לא יגידו לך את זה.

כי כשאתה חושב על טריוון מרתין, כשאתה חושב על רמארליי גראהם, סן בל, אלו נערים שחורים שנהרגו בידי מאבטחים או אנשי חוק. זה כמעט לעולם לא קורה לנערים לבנים. אילו זה היה קורה לנערים לבנים זה היה משבר לאומי. אין זה משבר לאומי מכיוון שאנו לא מעריכים באותו אופן גברים וילדים שחורים לעומת גברים וילדים לבנים. אנו לא רואים בהם שווים.

ראי כיצד אנשים מתנהגים, וזה ברור. כל עוד אתה תופס כך את הקבוצה, אתה יכול להקצות אחוזים גבוהים ממשאבי האכיפה בקהילות אלו אך לא להטיב עם הקהילות. אם ברצונך להטיב עם הקהילה, תן לאנשים משרות. במקום, אנחנו שמים שוטרים בשכונות הללו כדי להעמיד פנים שאכפת לנו ושאנחנו עושים דבר מה. אבל זה לא עוזר.

בעוד התגובה לסמים צפויה, אינטראקציה עם המשטרה אינה צפויה ולעיתים קרובות מידי הופכת לקטלנית. כהורה לנוער שחור אני מעדיף שילדי יבואו במגע עם סמים ולא עם שוטרים. אנשים לבנים לא צריכים לחשוב על זה. שוטרים לעיתים קרובות רואים בנערים שחורים כפחות מבני אדם. זה יוצר מנטאליות בה נערים שחורים אמורים "לדעת את מקומם", וזה משפיע על נפשם. ההשפלה הופכת לחלק מהם.

קריסטן ג'ין: כיצד המת' משנה את השיח?

קארל הארט: המת' הוא הקראק החדש. זה אותו דבר כמו אדראל, אבל אומרים לנו שזה גורם לריקבון של פניהם ושיניהם של אנשים. אין שום ראיה המצביעה כי המת' לבדו, לעומת היגיינה ירודה, גורם לאנשים להתכער. בו בזמן, מכיוון שרוב האנשים אשר השתמשו או נעצרו על עבירות מת' הם לבנים ועניים, הם כמובן אנשים שאנחנו לא אוהבים, וזה יוצר הזדמנות להגיד שהמלחמה בסמים אינה גזענית.

במונטנה השקיעו בענישה אלטרנטיבית כמו עונש מקסימלי של שנה וטיפול למשתמשי מת'. תעלי על דעתך שזה יקרה עם קראק? לחלוטין לא. זה מעניין מכיוון שעם מת' אנחנו עושים את העבודה, לנסות למצוא דרכים חלופיות לעזור לאנשים. עדיין, במקומות מסוימים, כמו אוקלהומה, עדיין אוסרים אנשים.

קריסטן ג'ין: בספרך נדמה שאתה חש מידה של אשמה על היותך מוצלח, כאילו זנחת את קהילתך. כיצד השתנו חייך?

קארל הארט: במונחים של איפה שאני עכשיו, יש לי כסף ואני לא צריך לדאוג מאיפה תבוא הארוחה הבאה שלי, שזה דבר טוב מאוד. בעוד שכמתבגר יום נחשב לטוב אם אכלתי בו שתי ארוחות. היום אני מצפה לאכול שלוש ארוחות ביום ודברים מעין אלו. אבל מצד שני, כשאני חושב על משפחה, חברים ודברים מהסוג הזה אז היה טוב בהרבה כי ידעת היכן דברים עומדים, ידעת שכולם יתמכו בך, לא היית צריך לדאוג שידקרו אותך בגב או שינסו לפגוע בך מסיבות שונות. בעיקר, היית פשוט מי שאתה. זה אחד הדברים שאני מביא איתי מהעבר.ללא קשר לעמדתי, יש בי תחושת אחריות קהילתית ואני מקווה שהיא תישאר איתי לעד. כשלא תהיה בי תחושה כזו, אולי יהיה זה הזמן למות.

קריסטן ג'ין: איך אתה מנווט בין שתי תרבויות שונות?

קארל הארט: זה קשה מאוד, כיוון שאני משתלב במיינסטרים ומשפחתי הרבה פחות. לא רק שאני משתלב במיינסטרים אלה כפרופסור מזוין מקולומביה. כעת, כשאני מוריד את המסכה בזמן שאני חוזר לביתי, ולוקח לי יום יומיים להסתגל, להיות כאילו בסדר, אני כבר לא בבור הכרישים, אני יכול להירגע ולהניח לשפה הגבוהה. ואז אני צריך לעזוב שוב. אם ככה, משפחתי יכולה להבחין באישיות של הפרופסור מקולומביה ואז היא עלולה להיעלב מזה. אני מרגיש כמו נוכל לעיתים קרובות, בבית, אבל זה לא קשור לאופן שאני מרגיש כלפי משפחתי. זה פשוט שאני סופג ביקורות קשות במיינסטרים. במיינסטרים חושדים בי בשל היותי שחור, יש לי ראסטות וזקן תיש. אני מתכוון שאני פשוט חשוד. אצלי בכיתה ובקולומביה אני פחות חשוד, כי ברור שאני יודע מה אני עושה, אבל אני עדיין חשוד. ואנשים סקרנים; הם לא מבינים שיש לי את אותם חלומות ושאיפות שלהם יש. הם חושבים שאני שונה במובן כלשהוא.

סוגיה מעין זו עשויה להיות נושא מחקר מרתק, בייחוד כשאנו חושבים על בריאות גופנית או נפשית, ועל האופן בו העניין נראה. אבל זה לעולם לא יאושר ע"י המוסד הלאומי לבריאות שכן אין בכך עניין לחוקרים לבנים. פשוט, יש דברים איתם אצטרך לחיות.

קריסטן ג'ין: כיצד הספר הזה עסק בחוויה שלך באקדמיה ובאמריקה השחורה?

קארל הארט: אני דובר בשתי השפות. לכן אני חושב שהספר ידבר לאנשים משני העולמות. ואני מקווה שתוך כדי, אולי בהמשך, האנשים שבבית, שאת סיפורם אני מנסה לספר, יראו עצמם בסיפורי. ולאנשי המיינסטרים אני מנסה לעזור לראות עצמם בסיפורי. בשלב שהוא, אני פשוט מקווה שיתברר שהם יראו שאנחנו לא כל כך שונים. יש לנו את אותם תקוות, חלומות ושאיפות. הביטויים של שאיפות וחלומות אלו עשויים להיות שונים במעט, אבל אנחנו דומים מאוד. לכך אני מקווה.

קריסטן ג'ין: כיצד תראה מדיניות המשקפת את המציאות, וכיצד נממש זאת?

קארל הארט: זה מורכב, אבל די פשוט להתחיל. דבר ראשון, יש להוציא את כל הסמים מהתחום הפלילי. למעלה משמונים אחוז מהאנשים שנעצרו בגין עבירות סמים נעצרו על אחזקה בלבד. כשאתה מוציא את הסמים מהתחום הפלילי, יש לך המון אנשים, אנחנו מדברים על מיליון וחצי עצורים בשנה, אשר לא יכתימו את התיק המשטרתי שלהם, מה שיגביר את הסבירות שלהם למצוא עבודות והערכה במיינסטרים.

הדבר השני הוא חינוך מוגבר דרמטית וריאליסטי הנוגע לסמים, ולא עוד דברים כגון "ככה נראה המוח שלך כשאתה על סמים", אלה חינוך אמיתי המוודא שאנשים יבינו את השפעות הסמים אותם הם צורכים, בייחוד השפעות רפואיות פוטנציאליות. אל תשתמש בהרואין עם סם הרגעה נוסף, כי זה מגביר את הסבירות לכשל נשימתי. חינוך ריאליסטי, לומר לאנשים מה לעשות, כיצד להימנע מהשפעות רעות הקשורות לסמים. אנחנו עושים זאת עם אלכוהול. אתה לא צריך לשתות בהגזמה או על בטן ריקה. אפשר לעשות זאת עם סמים אחרים.

הוסיף/י תגובה

Scroll To Top