בית / משטרה וייעוץ משפטי / סיפורי המעצר שלכם / השתחררתי, טיילתי, נעצרתי – שם בדוי, כלא אמיתי
השתחררתי, טיילתי, נעצרתי – שם בדוי, כלא אמיתי
מהודו לכלא הרוסי

השתחררתי, טיילתי, נעצרתי – שם בדוי, כלא אמיתי

הוא היה באמצע הדרך מדלהי לאמסטרדם כשהמשטרה מצאה פלטות של ג'אראס בחפצים שלו. ככה יצא שאחרי שלוש שנים בגבעתי ושמונה חודשים בהודו, אורן* נשאר במוסקבה לחניית ביניים של שנתיים

אומרים שיש לבנאדם מנגנון הדחקה שמופעל במצבי לחץ. אם עברתם תאונת דרכים או שקיבלתם מכות רצח, אתם יודעים על מה אני מדבר. לא יודע אם לקרוא לזה אדרנלין, אבל המוח משחרר משהו שעוזר לך לתפקד על אוטומט עד יעבור זעם. רק אחרי שהאירוע נגמר אתה יושב עם עצמך, מלקק את הפצעים ומתחיל לעכל מה קרה. לשחזר כל מיני דברים שעשית, להכות על חטא ולעשות את חשבון הנפש המתבקש. לי זה קרה כשנעצרתי בשדה התעופה שרמטייבו במוסקבה.

ישבתי בשדה עם דיאט פפסי, חטיף ואייפוד, ממתין לטיסת ההמשך שלי לאמסטרדם. אחרי שמונה חודשים בהודו עמדתי לחרוש את אירופה, לנדוד חופשי כמו היפי נצחי. בין ביס לביס ניגשו אלי שני חבר'ה על מדים בצבעים שלא זיהיתי – שוטרים? חיילים? אנשי ביטחון? – ואמרו שהם עושים בדיקה שגרתית ושיש להם שאלון קצר. שם, לאום, מאיפה באת ולאן אתה טס, ואז כמה שאלות יותר ספציפיות.

"יש עליך נשק?".
"לא".
"סמים מכל סוג שהוא?".
"לא".
"נתנו לך משהו להעביר?".
"לא".
"מצוין, רק תחתום לנו על ההצהרה שמילאת ואתה משוחרר".

לא ידעתי שהחתימה הזאת – חתימה על מסמך שלא ידעתי לקרוא, ובתכלס אישר לחפש בחפצים שלי – תעלה לי בשנתיים בכלא הרוסי. לא ידעתי כלום על מה שעמדתי לעבור בשנתיים הבאות. הייתי אמור להעביר בסך הכל ארבע שעות במדינה המקוללת הזאת, ארבע שעות שנמתחו לשנתיים. ויסלחו לי כל אלה שהגיעו משם, אבל רוסיה תמיד תהיה מקוללת בשבילי


השוטרים ביקשו ממני לבוא איתם. אמרו לי שאני רק צריך לזהות את התיקים שלי, אבל משהו בטון כבר גרם לי להבין שאכלתי אותה, ופה התחיל המוח לעבוד על אוטומט. הייתי נוכח ולא נוכח: עשיתי את כל מה שדרשו ממני ועברתי את כל התהליך, אבל בלי להפעיל שום רגש ובלי לחשוב על כלום. הייתי השחקן הראשי בסרט הזה, אבל הרגשתי כמו צופה מהצד.

הכניסו אותי לאולם גדול שבו חיכו עוד כמה לובשי מדים, אחד מהם עם מצלמת וידאו. אחר כך הובילו אותי בתוך מסדרון ארוך דרך עשרות משרדים עד לאולם גדול נוסף, שם חיכו התיקים שלי על שולחן נירוסטה גדול. עשרה לובשי מדים, עומדים במעגל כמו רופאים בחדר ניתוח, נתנו פקודה לפתוח את התיקים ולהוציא את כל התכולה. אחד מהם חתך את הדפנות בסכין קומנדו ושלף את הפלטות של הג'אראס.

בדרך לאמסטרדם עוצרים כמו דבילים
כמעט כל הישראלים בהודו עושים את אותו המסלול. נודדים עם מזג האוויר מהצפון לדרום, או להפך, תלוי בעונה. אני הגעתי בספטמבר, התחלתי בצפון ונדדתי עד לגואה. בדרך הכרתי הרבה חברים חדשים, ועם חלק מהם המשכתי לטייל. אחרי חצי שנה היו איתי בערך עשרה בנים ובנות שנכנסו לי ללב. מעולם לא הייתה לי קבוצת חברים כל כך קרובים, אפילו לא בשלוש השנים בגבעתי.

כל-כך טוב היה לי שבכלל לא התגעגעתי. למשפחה התקשרתי רק פעם בשבוע, בימי שישי, ולחברה שלי אלינור לא התקשרתי בכלל. רק שלחתי מיילים פעם-פעמיים בחודש והתעלמתי מהמיילים שלה, שהפצירו בי לחזור כי כבר עבר המון זמן ואמרתי שאני נוסע רק לחודש-חודשיים. בדרך הכרתי בנות מגניבות שסחפו אותי לחוויות מסעירות, ואלינור נראתה כמו החדשות של אתמול.

כשהגיע האביב החלטנו שאת הקיץ הקרוב אנחנו מעבירים באירופה, נודדים בין פסטיבלים. רק שבאירופה אי אפשר לחיות מ-400 דולר בחודש, ורצינו לעשות כסף קל ומהיר. בין תרמילאים אתה שומע בלי סוף שיחות על הברחת סמים, ובקלות אספנו מידע. אפילו לא התייחסנו לזה כאל פשע שיש להסתיר אותו: בתמימות נעורים שיתפנו את כל החבורה בעניין. אני חושב שכל החבר'ה פשוט קיוו שבזכותנו יהיה מה לעשן בפסטיבלים.

ישראלי אחד שהעביר ג'אראס לאירופה וחזר להודו סיפר לנו על כל התהליך. בדלהי יושב באבא שמכין קייסים עבים מעור, ממש מזוודות קטנות בשלל צבעים, שתרמילאים שמים בהם דברים חשובים. בגלל עובי הדפנות אפשר לאחסן שם חפצים שבירים ורגישים – מחשבים ניידים, אייפודים, צ'ילומים – אבל אפשר לנצל את הדפנות העבים ולהכניס לתוכם גם פלטות של ג'אראס.

השותף שלי היה בחור בשם יוני. ביחד קנינו קילו וחצי מבעלים של איזה גסטהאוס. את הג'אראס חיממנו על תנור ספירלה עד שהפך לרך כמו פלסטלינה, ואז רידדנו אותו במערוך לפלטות בעובי של פחות מסנטימטר ובמידות של הקייס, ככה שאם יעבירו אותו במכונת שיקוף לא ישימו לב שיש משהו בתוך הדפנות. עבדנו שעות, מחליפים אחד את השני כשהידיים מתחילות לכאוב, מרדדים את החומר ככה שיהיה דק ואחיד ובלי בועות אוויר, כי גם אותן אפשר לראות בשיקוף. את הפלטות עטפנו בשכבת ניילון, אחר כך שכבת סלוטייפ, ומעל הכל שתי שכבות של דבק פלסטי. כשהדבק מתייבש הוא אוטם לחלוטין את הפלטה, מונע מהריח להתנדף החוצה.

שלושה ימים עבדנו על הפלטות. יצאנו מהחדר רק כדי לאסוף אוכל ושתייה שהזמנו מבחוץ, ולא פתחנו את הדלת לאף אחד. הריח היה מסגיר אותנו בקלות. כשהחומר היה מוכן התרנו את הקשרים בצידי הקייסים והכנסנו את הפלטות פנימה. לכל קייס התווסף משקל של חצי קילו, והוא התעבה קצת. עם הקייסים נסענו למתפרה וביקשנו שיתפרו אותם במקומות שפרמנו. התופר הבין מה עשינו, אבל לנו זה לא הפריע. הוא לא ידע מי אנחנו, איפה אנחנו ישנים ומתי אנחנו טסים. הוא לא יראה אותנו יותר ואנחנו לא נראה אותו.

כשסיימנו עם הקייסים נשארו לנו 200 גרם חומר לכל אחד, והחלטנו לעשות כדורים קטנים ולבלוע אותם לפני הטיסה. תיכננו לטוס לאמסטרדם, והיו לנו שתי אפשרויות: טיסה יקרה עם חברת "סוויס אייר", דרך ציריך, וטיסה זולה יותר במאה דולר בחברת "איירופלוט", דרך מוסקבה. כלומר, היו עלינו חצי קילו סמים בתיק ועוד 200 גרם בבטן – סמים שעלו פחות מ-1,000 דולר, ושווים באירופה פי עשרה מזה – ובשביל לחסוך 100 דולר החלטנו לטוס דרך רוסיה ולא דרך שווייץ. היגיון של סטלנים בני 23.

יוני התנדב לטוס ראשון. הוא בלע 200 גרם ג'אראס בכדורים עטופים בניילון נצמד, ואז לקח את התיקים שלו ואת הקייס ותפס מונית לשדה התעופה. החוויות שעברנו ביחד קירבו בינינו מאוד, ובלי לדבר על זה הרגשנו איזו שותפות גורל, כאילו שזה שנינו נגד כל העולם. אשכרה חיבקתי אותו לפני שהוא עלה על המונית ונעלם.

מדי כמה שעות הלכתי לבדוק מיילים באינטרנט קפה. אחרי 48 שעות זה הגיע: "היי אחי. אני באמסטרדם והכל סבבה. הטיסה עברה חלק. היו לי קצת כאבי בטן ברוסיה, אבל לא משהו רציני. שלח לי מייל כשאתה נוחת ואתן לך את כל הפרטים. May the force be with you".

קצת כאבי בטן זה לא נורא, נכון? בטח בדיקות שגרתיות או כלבים שישוטטו בשדה התעופה, אבל עובדה שיוני עבר בקלות, אז מה הבעיה. מחר אני טס ועוד יומיים אני כבר יושב איתו בקופישופ. אנשי העולם הגדול, עושים כסף קל ומצליחים להערים על כולם. פשוט, לא?

מוסקבה באמת לא מאמינה בדמעות
השוטרים העבירו אותי לחדר סגור. ישבתי שם שעות בלי להבין מילה בזמן שהם ממלאים ניירת וטפסים. מזל שהיה שעון על הקיר, כי איבדתי לגמרי את תחושת הזמן. שלוש שעות היינו בחדר, ובכל פעם ששאלו אם אלה הסמים שלי דבקתי באותה גירסה: הם לא שלי ואני לא יודע איך הם הגיעו לשם.

באחת בלילה הסביר לי המתורגמן שעכשיו הולכים לשים עלי אזיקים, כי מוציאים אותי מתחום שדה התעופה ומעבירים אותי למעצר. ביקשתי לעשות שיחת טלפון הביתה להורים, והוא הבטיח שייתנו לי מאוחר יותר. רגע לפני שעליתי על מכונית האסירים התייצב מולי איזה שמן עם מזוודה ביד, אדום ומסריח מאלכוהול, וזרק לי כמה משפטים ברוסית. שאלתי את המתורגמן מה הסיפור, והוא אמר "תכיר, זה טוקרב, עורך הדין שלך".

לדבר איתו לא נתנו לי. טוקרב צעק ברוסית כשהעלו אותי למכונית, אבל לאף אחד מהשוטרים זה לא הזיז. גם אני הפסקתי לחשוב על זה, כי ברגע שנסענו משם לא הטריד אותי כלום חוץ מהקור. אחרי שמונה חודשים בהודו לא היה לי ביגוד מתאים – לבשתי מכנסי דייגים וכפכפים – וישבתי במכונית רועד ומכווץ.

הגענו למבנה אפור וקודר, מסוג המבנים שקיימים עוד מתקופת סטאלין ולא נגעו בהם מאז. שוב עברנו במסדרון ארוך והגענו לאולם גדול, שבו ישבו חמישה שוטרים סביב שולחן גדול. זאת הייתה הארכת מעצר נוסח רוסיה: בלי בית משפט, בלי עורך דין. מיותר לומר שלא הבנתי מילה ממה שהלך שם, ורק ביקשתי שוב לעשות שיחת טלפון. הדבר האחרון שרציתי היה להעיר את הורי באמצע הלילה ולספר להם איפה אני ומה קרה, אבל הבנתי שאין ברירה. השוטרים אישרו לי דקה אחת של שיחה.

אבא שלי ענה הלום שינה ואימא הרימה את הטלפון בסלון, ככה ששניהם היו על הקו, ולשמוע אותם נשברים היה יותר מדי בשבילי. פרצתי בבכי ואמרתי בחצאי מילים שאני צריך עזרה ושאחרת עוד אתקע בכלא לשנים. אחרי דקה בדיוק, כמו שהבטיחו, הקו נותק.

ישבתי ובכיתי מול כל השוטרים. אחד מהם שאל למה אני בוכה ולרגע חשבתי שהוא צוחק עלי, אבל זה לא נשאל בשום סוג של ציניות. החבר'ה הקרים האלה לא מרשים לעצמם לגלות רגשות, והם באמת ובתמים לא הבינו מה הקטע עם הבכי. מהמבטים שלהם היה ברור שהם לא ראו גבר בוכה כבר שנים. שזה פשוט לא דבר מקובל במדינה הזאת.

עכשיו העבירו אותי למעצר בתא בלי כלום. לא כיור, לא כיסא, לא מיטה. שמתי את הכפכפים שלי אחד על השני והשתמשתי בהם ככרית. נשכבתי על הרצפה וישנתי אולי שעתיים במצטבר, בין אלף מחשבות על איך לעזאזל נתפסתי. מה קרה פה שלא קרה לפני יומיים, כשיוני טס בדיוק באותה טיסה? הלשינו עלי? מה, יוני הפיל אותי?

בבוקר נלקחתי אל "הצנטרל החמישי", בית סוהר במוסקבה שבו יושבים עצורים לפני משפט. קיבלתי מזרן, כרית בלי ציפית, שמיכת סקביאס, 100 גרם סבון אפור נטול ריח, כף וקערה עשויה מפח. שני סוהרים הובילו אותי לתא שלי, וכל הדרך ננעצו בי עיניים דרך החרכים שבתאים האחרים. בהתחלה רק הסתכלו, ואז איזה אסיר צעק משהו, ובסוף צעקו ושרקו לי מכל התאים. הקומה פשוט רעדה מצעקות. מאוחר יותר הסבירו לי האסירים שכולם ראו בחדשות איך נתפסתי. הסרט שהמשטרה צילמה הלך ישר לפריים-טיים. הייתי סלב.

נעצרנו מול תא 432. המספר של הגדוד שלי בגבעתי, גדוד צבר. הרגשתי כאילו מישהו מלמעלה, או אולי מבפנים, מנסה להגיד "איך נפלת". איך הפכתי מחייל מצטיין למבריח סמים. נכון, כולה מספר, אבל לא הייתי צריך הרבה בשביל להיכנס לסרטים ולהלקאה עצמית. בכלל, בכלא הבנתי למה יש כל כך הרבה אסירים חוזרים בתשובה. להיות כלוא עושה אותך חשוף רגשית, שם אותך במצב תמידי של לחטט במקומות הכי לא נעימים שלך. כל הזמן אתה מנסה לענות על השאלה איך לעזאזל חירבנת לעצמך את החיים והגעת למקום הזה. הדלת נפתחה ברעש עצום. נכנסתי פנימה ושמעתי אותה נסגרת וננעלת מאחורי.

מה שקורה בצנטרל
מולי עמדו שישה אסירים, אף אחד מהם לא רוסי. היו שם שני ניגרים, וייטנאמי אחד, צ'כי, אחד מלטביה ועוד אחד ממונגוליה. רק הניגרים והצ'כי ידעו אנגלית. תא של זרים. לאלברט, האסיר הצ'כי, היה סיפור דומה לשלי. גם הוא הבריח ג'אראס מהודו לאירופה. הניגרים נתפסו סוחרים בהרואין, הווייטנאמי רצח מישהו, והמונגולי גנב וכייס (עם הזמן גיליתי שאלה ממש פשעים סטריאוטיפיים: הניגרים תמיד נתפסים על הרואין, הווייטנאמים תמיד יושבים על אלימות, והמונגולים תמיד גונבים). רק תומאס, הבחור מלטביה, לא היה קרימינל. הוא היה במוסקבה עם כמה חברים ושכח ג'וינט בקופסת הסיגריות. עשו עליו חיפוש אקראי בשדה התעופה והוא קיבל שלושה חודשים.

שומעים סיפורים על הימים הראשונים במאסר, אבל החבר'ה האלה דאגו לכל מחסורי. והיה חסר לי הכל: תחתונים להחלפה, מברשת שיניים, מגבת. מאלברט למדתי שעל הברחה כמו שעשיתי מקבלים עד שמונה שנים בכלא, אבל אם יש מספיק כסף, אפשר לצאת גם בשלוש. ככה זה ברוסיה: משלמים לעורך דין שמכיר את השופט והפרקליטות, והוא כבר משמן אותם. "אם יש לך ממש הרבה כסף", אמר לי אלברט, "אתה יכול לצאת גם תוך חודש".

אם כבר מדברים על לצאת, אז בשלב הזה הגיע תורם של ה-200 גרם שבלעתי. ביומיים הראשונים אחרי התפיסה לא יצא לי כלום – אכלתי מעט מאוד וכל המתח גרם לי לעוצר בקיבה – אבל ביום השני שלי בתא 432 הרגשתי שהגיע הזמן. התרגולת בתאים היא להזרים מים לאסלה בזרם קבוע: אין שם מכל שצריך להתמלא בכל פעם, רק צינור שמזרים מים בלי לעצור. הרי השירותים נמצאים בתא שבו כולם חיים ואוכלים, אין דלת או מחיצה חוץ מווילון. אם המים לא זורמים, ריח של חרא מתפשט בחדר תוך שתי דקות. לכן לא נכנסים לשירותים אם מישהו אוכל. מחכים בסבלנות שהוא יסיים.

אני נכנסתי לשירותים בלי להזרים מים, כי הם היו שוטפים את כל הג'אראס. החומר יצא ממני מעורבב בצואה, ואלברט צעק שאני מסריח את כל התא. לא התייחסתי אליו. הבנתי שכולם כועסים עלי, אבל תיארתי לעצמי שהם יסלחו לי כשאצא עם השלל. לא צריך להיות חכם גדול בשביל לדעת שסמים – בכל מקום, אבל במיוחד בכלא – זה דבר נחשק.

חצי שעה לקח לי לשטוף את החומר ולנקות אותו. אחר כך פתחתי את הניילון הנצמד וחיברתי את הכדורים. עוד שעה של התעסקות והיה לי ביד גוש ג'אראס של 200 גרם. החבר'ה בחוץ כבר תיארו לעצמם מה עשיתי, ככה שלא היה טעם להסתיר. פשוט יצאתי ושמתי את הגוש על השולחן לשמחת כולם, ובעיקר לשמחתו של אלברט.

אחרי ספירת הערב רוקנו שתי סיגריות ומילאנו אותן בקססה. כל התא עישן ונכנסנו לראש טוב. הניגרים נפתחו, המונגולי סיפר חוויות מבית הסוהר הקודם שישב בו, אלברט ואני התקרבנו. לפני שנרדמנו הוא הזהיר אותי שהרבה אסירים משתפים פעולה עם הסוהרים ושאסור לסמוך על אף אחד. "יש בתא הזה שישה אנשים שיודעים שיש לך סמים", הוא לחש, "וזה כבר יותר מדי".

שלושה לילות עישנו את החומר. זה הוריד את המתח, שיפר את מצב הרוח. רק בזכות השאכטות הצלחתי להירדם וישנתי לילות רצופים, פחות או יותר. את החומר החבאתי במזרן שלי, בין חתיכות בד לספוג. פשוט עשיתי קרע והכנסתי את הג'אראס פנימה. במישוש לא יכולת להרגיש שיש שם משהו.

בבוקר היום הרביעי העירו אותנו לספירה כרגיל: כל האסירים יוצאים למסדרון ועומדים בשורה, צמוד לקיר, בזמן שהסוהרים נכנסים פנימה לעשות סריקה. באותו בוקר עשו חיפוש מדוקדק במיוחד, ואחריו יצא אחד הסוהרים מהתא עם הג'אראס ביד.
"של מי זה?".
אף אחד לא ענה.
"אוקיי. אם אף אסיר לא מוכן לקחת אחריות על הסמים שנמצאו, כל התא הולך לבידוד".

לא השאירו לי ברירה. צינוק עמדו לתקוע לי אם אודה ואם לא, אז מה הטעם לקחת את כולם איתי. הרי החבר'ה האלה עזרו לי מרגע שהגעתי. קראתי לסוהר ואמרתי לו שזה שלי. הוא שאל איך נכנסתי עם זה, וביקשתי מאלברט שיתרגם לו את הסיפור האמיתי. הסוהר הינהן והלך.

אחרי חצי שעה חזר הסוהר ואמר שאני הולך לצינוק. שאלתי לכמה זמן, והוא ענה שזה בלתי מוגבל. פתאום נבהלתי: הודיתי בבליעה של סמים, וזה ידפוק לי את התיק בבית המשפט. הרי אמרתי שאין לי קשר לג'אראס ואני לא יודע איך הוא הגיע לתיק שלי. עכשיו, כשיגלו שגם בלעתי, זה הסוף שלי. למזלי זה לא יצא מבית הסוהר. אלברט הסביר לי שהסוהרים סוגרים את זה ביניהם, וככה הם יכולים למכור את החומר לאסירים. ביום הרביעי שלי במעצר מצאתי את עצמי מודה לאלוהי השחיתות.

יש כמה סוגים של מכות
לצינוק אסור להכניס עט או מחברת. לקחתי איתי רק תחתונים וגרביים להחלפה, מברשת שיניים, נייר טואלט ומגבת. היה לי ספר תהילים קטן, וגם אותו לקחתי. הסוהר אמר שאסור ניירות מכל סוג שהוא, אבל הסברתי לו שזה האלוהים שלי ושאני לא הולך בלעדיו. הוא נכנע.

הורידו אותי חמש קומות למטה, למפלס מינוס 1, והכניסו אותי לתא של שני מטר על ארבעה. בול קליעה, כיור קטן, מיטה מתקפלת שפותחים רק בלילה. כל בוקר בשש מקפלים אותה ונועלים לקיר, ככה שהאסיר לא יוכל לשבת או לשכב. לא היה אפילו כיסא. יכולתי לשבת רק על הרצפה עד 23:00, אז היו פותחים לי את המיטה.

השעות חלפו כמו ימים. הימים נמתחו כמו נצח. לא היה לי במה להעסיק את עצמי, אז קראתי תהילים או שהלכתי מצד לצד. ארבעה צעדים לפה, ארבעה בחזרה. אם זה לא מספיק מטריף, אז אלה היו הימים הראשונים שלי בלי חומר אחרי שמונה חודשים של עישון יומיומי. לא מספיק שסגרו אותי בתא קטן, בבידוד, אוכל סרטים ומשתגע מחוסר ודאות – אפילו מהשאלה אם ההורים שלי בכלל עושים משהו כדי לחלץ אותי – אז גם את הסטלה לקחו לי.

הסתובבתי עצבני כמו טיגריס בכלוב, אוכל את עצמי, חושב על החברים. הם בטח קונים עכשיו איזה ואן בשביל רוד-טריפ מטורף באירופה, ואני תקוע במוסקבה כמו עכברוש, בחור חשוך בלי חלון ובלי אוויר. רק בזכות הפתיחות והסגירות של המיטה ידעתי בכלל להבדיל בין לילה ליום.

הימים חלפו, וכמו בסרטים סימנתי אותם בקווים שחורים על הקיר עם גפרור שרוף שמצאתי על הרצפה. הלכתי שעות ביום מצד לצד, דופק אגרופים לקירות עד זוב דם. כל יום מחדש פתחתי את הפצעים שהגלידו מאתמול. מדי כמה שעות נשכבתי על הרצפה, משתמש בגליל נייר הטואלט ככרית לראש.

התא היה מלא ג'וקים. בהתחלה הייתי הורג אותם, אבל אחרי כמה ימים הבנתי שאין בזה טעם. אין להם סוף, ואלה שאני הורג נשארים מתים ומעוכים על הרצפה, שזה יותר מגעיל מאשר לראות אותם בחיים. בסוף התרגלתי לנוכחות שלהם. לפעמים, כשהייתי שוכב, כמה מהם היו עולים עלי. לא זוכר מתי בדיוק ויתרתי על הניסיון לנער אותם.

האוכל היה מזעזע. בבוקר חתיכת לחם שחור עם כוס תה ללא סוכר, בצהריים דייסה ולחם שחור, ובערב פירה או סוג אחר של דייסה. הכל תפל ומגעיל. הרגשתי שהורדתי כמה קילוגרמים מאז שנעצרתי, ועבר בסך הכל שבוע. למקלחת לא הוציאו אותי ולא היה לי סבון. השתמשתי בכיור כדי להעביר על עצמי מגבת רטובה, לנקות קצת את בית השחי, את הביצים. יצא ממני ריח כל-כך חמוץ של זיעה שכבר לא יכולתי לסבול את זה.

אחרי שבעה ימים בבידוד נכנס סוהר להעיר אותי ולקפל את המיטה. הוא קלט את הקווים השחורים על הקיר והתחיל לצעוק עלי ברוסית. לא הבנתי מה הוא אומר, אז עמדתי מולו בלי להגיב. זה כנראה עיצבן אותו, כי הוא שלף מהחגורה אלה והוריד לי כמה מכות בגב. התקפלתי והגנתי עם הידיים על הראש שלי. האלה הייתה מצופה גומי, ככה שהמכות לא כאבו מאוד, אבל ההשפלה הרגה אותי. כל היום הזה הסתובבתי בתא והרבצתי לקירות.

ביום השמיני נערכה ביקורת של שוטרים. הם שאלו אותי לשלומי ואמרתי שחרא. שאלתי למה לא באים לראות אותי מהשגרירות, והם אמרו שדווקא באו, אבל לא נתנו לאף אחד לראות אותי בגלל הבידוד. זה הרגיע אותי קצת. לפחות ההורים מזיזים עניינים ולא ויתרו עלי לגמרי.

ביום העשירי פתחו את הדלת ואמרו לי לאסוף את הדברים. הסוהר אמר שאני חוזר לתא, והייתי מאושר עד שקלטתי מה קרה בינתיים בתא הזה. כשהייתי בצינוק הענישו את כל הקבוצה בגלל הסמים, ולקחו לנו הכל. הטלוויזיה, הסירים, הכוסות והצלחות, הקיפיטילניק – זה מין מיחם להרתחת מים – ובקיצור, כל דבר שהוא לא בסיסי. הלכו כל המותרות שאסירים מתארגנים עליהם במשך הזמן. כולם היו מבואסים מההרעה בתנאים, במיוחד מזה שאין יותר טלוויזיה, וכמובן שכולם הפנו את הכעס שלהם אלי. אף אחד לא אמר מילה, אבל הבנתי מה עובר להם בראש. רק אלברט נשאר אותו דבר. נטול טינה.

החומרים שמהם עשויים חלומות קטנים
הודיעו שיש לי ביקור. שמחתי שסופסוף אזכה לראות את אנשי השגרירות, והתארגנתי עד כמה שאפשר: שטפתי פנים, הסתרקתי. בתא הביקורים הושיבו אותי ליד טלפון מול קיר זכוכית, וחיכיתי שמישהו ירים את השפופרת בצד השני. לשנייה לא העליתי על דעתי שמעבר לזכוכית תצוץ אימא שלי.

היא נראתה רע, עם עיניים נפוחות מבכי. תשעה חודשים לא ראיתי אותה, והתביישתי על הנסיבות של המפגש הזה. היה לי עצוב לראות אותה כל כך עייפה. עייפה ממני. הייתי ילד שובב ועשיתי לה בעיות בבתי הספר, אבל איפה זה ואיפה מכה כמו שהורדתי עכשיו על המשפחה. הרי לא סבלתי שם לבד: את כל המשפחה סחפתי איתי להרפתקה הטיפשית שלי.

אימא אמרה שכבר שבוע היא מתרוצצת במוסקבה. העבירה תשלום לטוקרב, שלקח את הכסף ונעלם יחד איתו. בסוף, בעצת הרב הראשי של רוסיה, היא שכרה עורך דין חדש. רציתי להגיד משהו, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. אני בטוח שהיא ראתה את ההלם על הפרצוף שלי. היא הביאה לי תיק עם מגבת, מכנסיים, סבון ומשחת שיניים, עטים ומחברות. ביקשתי ממנה לקנות בחנות של הכלא מוצרים טריים כמו עגבניות ותפוחים, כי כבר שבוע לא אכלתי משהו טרי. ביקשתי גם בקבוק קולה, קפה וסוכר. קילו סוכר אחד מותר לאסיר להחזיק. לא יותר, כי אסירים מכינים מזה אלכוהול.

סוהר סימן לנו לסיים את הביקור. אימא התחילה לבכות ואמרה לי כמה היא אוהבת אותי ורוצה לראות אותי בארץ בהקדם. מה שהיא לא אמרה, אבל ידעתי שהיא חושבת, זה כמה היא מאוכזבת ממני.

אחרי שבוע בא עורך הדין החדש לבקר אותי, והוא נשמע אופטימי כמו אימא: "תוך כמה שבועות אתה משתחרר. אנחנו ממשיכים בקו שלך, קו ההכחשה. אתה לא יודע איך הסמים הגיעו לתיק שלך ואין לך קשר לזה". זהו. עוד כמה שבועות אני בחוץ. אפילו לא אפסיד את הפסטיבלים באירופה. אחבור לחבר'ה שלי ואמשיך את הטיול כאילו לא קרה כלום. אפיזודה חולפת.

בינתיים נעשו החיים בכלא קצת יותר קלים. אימא השאירה כסף אצל עורך הדין, והוא שלח את המזכירה שלו לקנות לי מצרכים פעם בשבוע. הפכתי לאסיר הכי מדוגם בתא, ושאר האסירים שוב רצו בקרבתי. בכלא אי אפשר לאכול ולא לחלוק, אז נאלצתי לסחוב על הגב שלי עוד שישה חבר'ה.

הביקור הבא שלי לא היה דרך חלון זכוכית אלא בחדר רגיל. עורך הדין חיכה לי ואני ציפיתי לבשורות טובות. ישבתי בצנטרל כבר חודש, והשחרור שלי היה אמור להגיע כל יום. ודווקא אז הוא אמר: "יש בעיה. אנחנו משנים כיוון". קו ההגנה שלי לא עובד, הוא הסביר. אם נמשיך להכחיש הכל, השופטים ירשיעו אותי וייתנו לי את המקסימום האפשרי. אנחנו חייבים להגיד שהסמים הם לשימוש עצמי, הכריז העו"ד, ואתה חייב להתנצל על מה שעשית. בשלוות נפש, בלי להרים קול או להתרגש, הוא הסביר שאם לא אתיישר לפי הקו שלו אקבל שבע שנים.

שאלתי מה יקרה אם אודה באשמה. הוא דיבר על משהו כמו שנה, ובמקרה הכי גרוע – שלוש. וואלה, כולה שלוש. שלוש שנים בכלא. ברוסיה. זה בדיוק מה שאלברט, שלא שילם כלום לאף אחד כי לא היה לו כסף, קיבל על אותה עבירה. מה עם כל המאמצים של אימא? איפה הקהילה היהודית והרב הראשי של רוסיה שעוזר מאחורי הקלעים?

עורך הדין יצא ונשארתי לבד בחדר, מחכה לסוהר שיבוא לקחת אותי לתא. תוך כדי פצצות של אגרופים לקיר חלמתי בהקיץ: לילה של שינה נורמלית, בחדר לבד, כמו בנאדם. לחרבן בפרטיות. לרוץ. ללכת לים. למסיבה. לדבר עם בחורה. על זיון לא העזתי לפנטז בכלל


אחרי חודשיים בכלא הצנטרל החמישי הרגשתי כמו אדם שהתכווץ. אתה לא זז, האוכל חרא, נפח השרירים יורד, וכל הבגדים נעשים גדולים עליך. הכל נופל לך כמו לאדם זקן. עורך הדין בא להכין אותי למשפט שלי. ארזתי כמה דברים בתקווה נואשת שאולי אצא לחופשי, אבל במכתבים הפצרתי באימא שלי שלא תבוא שוב לראות אותי, לא משנה מה יקרה. הסבל שראיתי בפנים שלה כשהיא ביקרה אותי בכלא, המחשבה על מה שאני מעולל לה – זה הרס אותי יותר מכל

חיכיתי שעות מחוץ לבית המשפט באחד הכלובים החשוכים של מכונית האסירים, והאווירה הכללית – סוהרים אטומים, כלבים נובחים, אסירים אזוקים – חיסלה את מעט התקווה שהייתה לי. מחשבות קודרות אפפו אותי מרגע שיצאתי מהתא בחמש בבוקר, ולא עזבו. כל כך הרבה דברים רצו לי בראש.

מהמכונית העבירו אותי לקופסה בתוך בית המשפט. אחרי כשעה של המתנה הגיע שוטר, שם עלי אזיקים ולקח אותי לאולם. ראיתי שם את עורך הדין שלי ואת המתורגמן, וכעבור רגע הבחנתי גם באימא שלי, יושבת שם בעיניים נפוחות מדמעות.

הכניסו אותי לכלוב הנאשמים והיא ישבה די רחוק ממנו, ככה שלא יכולתי להחליף איתה מילה, אבל מהמבט שלה הבנתי שאני לא עומד להשתחרר. לא היום ולא בשום יום קרוב. אני חושב שאם זר מוחלט היה נקלע לאולם באותו רגע, גם הוא היה רואה את זה בעיניים שלה. זה כמו שהשמיים מחשיכים רגע לפני שמגיע הטורנדו.

השופטת נכנסה לאולם וכולם נעמדו על הרגליים. העו"ד שלי פתח ואמר שאני בן טובים ללא עבר פלילי, שהייתי חייל קרבי מצטיין ותלמיד מצטיין, ובהודו פשוט השתבשה עלי דעתי. התובע שאל אותי למה קניתי את הסמים, ואמרתי שהתכוונתי להשתמש בהם בעצמי בהולנד. הבהרתי שלא התכוונתי בכלל להיכנס לרוסיה ושאפילו אין לי ויזה, כי זאת הייתה בסך הכל עצירת ביניים בדרך מדלהי לאמסטרדם..

התביעה סיימה את טיעוניה והשופטת נתנה זכות דיבור לאימא שלי. היא אמרה שאני בן יחיד, שאין לה בעל ושאני מקור ההכנסה היחיד שלה כי היא חולה ולא עובדת. ידעתי כמובן שהיא משקרת, אבל כששמעתי את הדברים האלה רעדתי בכלוב מעצבים. מרוב תסכול צעקתי עליה, "בשביל מה באת? את לא יכולה לתת לי לשבת בכלא בשקט? תני לי לשבת בכלא וזהו!". באותו רגע הרגשתי שהיא הפרה הבטחה: הרי סיכמתי איתה שלא תבוא יותר, והנה היא פה. בדיעבד אני יכול להגיד שזה היה יותר עניין של היעדר שליטה. התחושה שלמילה שלי אין שום משקל, שום ערך. קשה להתמודד עם זה שאתה לא יכול להחליט על כלום, שאתה בובה על חוט.

אחד הדברים הקשים בכלא הוא היעדר היכולת לבחור. אתה לא יכול לצאת, לא יכול לכבות את האור, לא יכול לצעוק, לא יכול לשבת איפה שאתה רוצה, לא יכול לחרבן מתי שאתה רוצה. כשאתה חי ככה, מנוע מלעשות דברים שכל אדם חופשי עושה בלי להרגיש בכלל, זה משגע אותך. אז מילא בית הסוהר, אבל גם פה עם אימא שלי אין שום משמעות למה שאני רוצה? זהו, אני לא קיים יותר. אני חיה בכלוב.

השופטת נראתה קצת מזועזעת מהצעקות שלי, אבל לא אמרה כלום. היא רק שאלה אם התובע רוצה להוסיף משהו. הוא אמר שלאור עדות האם והנסיבות, התביעה מבקשת להקל בעונש ולגזור עלי שלוש וחצי שנים. השופטת נתנה לי לומר מילים אחרונות לפני פסק הדין, ואמרתי שאני מצטער. שבחודשיים האלה בכלא במוסקבה אני מצטער כל יום על מה שעשיתי, ומבין את חומרת הדברים שקודם הקלתי בהם ראש. זה לא היה שקר.

יצאנו להפסקה של חצי שעה. אחריה חזרה השופטת, ובלי יותר מדי הקדמות אמרה שהעונש הוא שלוש שנים וחודש.

מה סופר מריו היה עושה
לא השתוללתי. רציתי, אבל הייתי מספיק בהכרה בשביל להבין שזה לא יעזור ורק יגרום לאימא להרגיש יותר גרוע. רק אחרי שהוציאו אותה מהאולם בלי שאפשרו לנו להחליף מילה, צעקתי על העו"ד. הייתי צועק יותר אילו ידעתי כבר אז שהוא גבה מההורים שלי 120 אלף שקל.

הדרך בחזרה מבית המשפט הייתה גיהינום. שבע שעות במכונית אסירים בקור של שלג, בצפיפות ובמחנק של סיגריות, כי כל האסירים מעשנים. הדעה הרווחת הייתה שהעונש שלי הוא "נרמלנה", בסדר. מה אתה מתלונן.

אחד האסירים הזריק לעצמו הרואין ומשהו השפריץ עלי. בחושך לא יכולתי לראות אם זה שפריץ של הסם הנוזלי או של דם. ישבתי שם ולא הצלחתי להבין איך הגעתי לכלוב הזה, למדינה הזאת, לחברת האנשים האלה. זה היה אחד הימים הקשים בחיי. פשוט השתגעתי ממחשבות.

בסביבות שמונה בערב, אחרי 14 שעות מחוץ לתא, חזרתי לצנטרל. אכלתי קצת, דיברתי קצת עם השותפים לתא והלכתי לישון. בבוקר קמתי ליום שני ולמקלחת השבועית. כרגיל, שטפנו את החדר: בשטיפה מזיעים ומתלכלכים, אז הגיוני לעשות את זה לפני המקלחת. באותו יום עשיתי הכל בצורה מכנית, אוטומטית. הייתי נוכח אבל מנותק, מנסה לעכל את הגזירה.

אחרי חודש נוסף בצנטרל הודיעו לי שאוטוטו אני עובר לכלא הקבוע שלי במורדוביה, שמונה שעות נסיעה ממוסקבה. הבשורה הזאת הגיעה בזמן, כי אחרי 100 ימים בתא הרגשתי שאני מתחיל להשתגע. כל דבר קטן הפריע לי: מספיק שמישהו החליף ערוץ בטלוויזיה או התהלך בזמן שישנתי בשביל להוציא ממני עצבים. ימים שלמים אפילו לא אמרתי בוקר טוב לאף אחד. אני מניח שהתנהגתי בצורה מגעילה, אבל לא הזיז לי מה חושבים עלי. לא בא לי לחייך לאף אחד. בא לי להרוג את כולם.

הסבירו לי שבמורדוביה אשב במתקן שנקרא "זון". זה מקום שהאסירים נעים בו חופשי, כמו בסיס צבאי. הזונים הוקמו בתקופת השלטון הקומוניסטי והיו במקור מחנות עבודה למתנגדי המשטר. האסירים יוצאים לעבוד כל יום במפעל או בגידול ירקות, הולכים לחדר האוכל בשלשות כמו חיילים ונהנים מהרבה יותר חופש תנועה מאשר בתא בבית הסוהר. זה נשמע טוב מאוד אחרי שלושה חודשים בצנטרל.

לרכבת העלו אותי עם קים הווייטנאמי וג'וני השחור מהתא שלי, ועוד שני אסירים רוסים. אף אחד לא ידע להסביר מה הם עושים במכונית אחת עם שלושה אסירים שמיועדים לזון 22, הזון של הזרים.

הרכבת נעצרה והורידה אותנו במספר 12, זון של אסירים רוסים. לא הייתי מחוץ לתא סגור כבר חודשים, ופתאום עמדתי מול יער לבן מרוב שלג שכבש כל חלקה. העיניים בערו לי מרוב אור. לא היו לי נעלי חורף, והיה קשה מאוד ללכת על השביל המכוסה בקרח. חמישתנו התקדמנו אחד אחרי השני כשהחבר'ה עוזרים לי עם התיקים, הכלבים נובחים ומזרזים אותנו מאחורה, ואני נופל ומחליק כל כמה צעדים.

מעולם לא חייתי במדינה מושלגת, ולרגע לא עלה בדעתי שאני צריך נעליים מיוחדות. דאגתי למעיל טוב, לכפפות ולבגדים חמים, אבל לא חשבתי על הנעליים. עד עכשיו הייתי בתאים סגורים ולא הבנתי כמה קר בחוץ, כמה מהר קופאות כפות הרגליים אפילו כשאתה עם שלוש שכבות של גרביים. לא הייתי היחיד שסבל: כולנו נפלנו והחלקנו כל כמה עשרות מטרים.

מסביב ראיתי בתי עץ ישנים ועצים שחלקם ירוקים וחלקם ערומים, כולם עמוסים בשלג. ההליכה הייתה ארוכה, אולי קילומטר שנמתח כמו ייאוש, והשתדלתי לחשוב על דברים אחרים כדי לא לסבול. חשבתי על חופי גואה, על האיים בתאילנד ועל הבחורות שהייתי איתן במהלך הטיול. דימיינתי שאני סופר מריו בארץ הקרח, אחד מהשלבים הקשים במשחק שאהבתי בתור ילד. דימיינתי שאני מתגבר על כל המכשולים כמו מריו.

בסוף הדרך חיכה לנו כלוב מבודד. ישבנו שם כשעה, לא מבינים מה קורה ולמה אנחנו פה ולא בזון 22. חשבנו שאולי מדובר בתחנת מעבר, אבל בסופו של דבר הגיעו סוהר בכיר ואחד ממפקדי הכלא ואמרו שזה הבית החדש שלנו. למה? כי זון 22 מלא. כן, זון האסירים הזרים מפוצץ, אז ברוכים הבאים לזון רוסי. אתה לא יודע רוסית, ילד? לפי החוקים אסור לנו לשים אותך פה? מה חוקים, פה זה רוסיה! פה אנחנו מחזיקים שלוש שנים בנאדם רעב שגנב לחם! נרקומן שנתפס עם חצי גרם הרואין אנחנו זורקים לשמונה שנים!

אתם תקראו לי מישה ואני אקרע לכם את התחת
הקליטה הייתה כמו בצבא. אחרי שגילחו לכולנו את הראש קיבלנו מדי אסירים ונאלצתי להפקיד את המעיל שלי אצל המחסנאי. לקחו לי גם כובע צמר טוב שאימא הביאה לי, ומשקפי שמש שנשארו לי עוד מהודו. אמרו שזה אסור ושאקבל את שניהם כשאשתחרר. ידעתי שיותר לא אראה אותם.

אחד הסוהרים החליט שהוא מחרים לי קילו סוכר, מצרך מאוד חשוב בכלא, בטענה שגם זה אסור בזון. בשלב הזה כבר הבנתי שכאן זה לא מוסקבה ושהסוהרים עניים מאוד, והצעתי לו עסקה: קופסת סיגריות רוסיות טובות עם פילטר, זולטייה יאבה, בתמורה לסוכר. הוא החזיר את הסוכר, לקח את הסיגריות ושאל מאיפה אני. אמרתי שמישראל, והוא שאל, "עברי? מה אתה עושה פה? אתה אמור להיות פיקח, אדם חכם". הוא המשיך לדבר, כאילו לעצמו, ואמר שלא חסרים פה אסירים זרים – יש שחורים, אפגנים, וייטנאמים וסינים – אבל אני העברי הראשון. ממש נמלאתי גאווה.

בבדיקה הרפואית הוכרז שאני 1.71 מטר ו-73 קילו עם שיניים בריאות. לא שהיה מזיז למישהו אם היו לי חורים, אבל יחסית למה שהלך בתאים ברוסיה, השיניים שלי באמת היו מצוינות. האחיות הסכימו פה אחד שאני חמוד וסלטקה, שזה מתוק ברוסית.

אסיר ותיק אחד הסביר לנו שבשבועיים הראשונים נהיה צמודים אליו ונעבוד כל יום בעבודות שונות. רק אחרי שבועיים, כשנסיים את הטירונות אצלו, נוכל לעבור כל אחד להאנגר שינה משלו. אתה רואה הרבה אסירים-בוסים כאלה שבחרו בחיים קלים: הם עובדים בשיתוף פעולה עם הסוהרים, מדווחים להם על כל מה שקורה וחיים טוב יותר מאסירים רגילים. האחרים פוחדים לגעת בהם כי הם משת"פים, והם מסתובבים ומחלקים הוראות חופשי.

הבוס שלנו דיקלם את החוקים: קמים כל בוקר בחמש, הולכים למסדר, אוכלים והולכים לעבוד עד 19:00. אחר כך יש שעתיים מנוחה, וב־21:00 כיבוי אורות. אסור לכבס, אסור להתקלח ואסור להחזיק תיקים או ציוד אישי. הם נמצאים בחדר של הבוס וצריך אישור מיוחד כדי לגשת אליהם.

אחרי ארוחת ערב עם כמה מאות אסירים, תחת הוראה שלא להחליף איתם מילה, חזרנו למגורים בשלשות. אסיר רוסי שהלך בשלשה שלי הדליק סיגריה תוך כדי הליכה, והאסיר-בוס ניגש אליו והתחיל להכניס לו פיצוצים ואגרופים לפנים ולראש עד שההוא נפל. כשהוא שכב על השלג, בהלם מהמכות שקיבל, הבוס צעק עליו שאם ידליק שוב סיגריה בלי רשות הוא ירביץ לו עם מקל. משם ועד לתא הלכנו שמאל-ימין כמו ילדים טובים. אין חוכמות ואין משחקים.

השבועיים הבאים היו לגמרי מונוטוניים: קמים מוקדם בבוקר, ואחרי ספירה מעבירים את כל היום בעבודות רס"ר. ככה זה כשאתה אסיר בלי פז"ם, נותנים לך את כל החרא: קילוף בצלים קפואים ומלאי בוץ או תפוחי אדמה שנראים כמו קוביות קרח, שטיפת סירי ענק וכיריים תעשייתיים או שפשוף קירות ורצפת המטבח במסיר שומנים שגורם לעור בכפות הידיים להתקלף. כשסיימנו להבריק את המטבח עברנו החוצה לפילוס שלג באתי חפירה.

כשהסתיימה הטירונות שלחו כל אחד להאנגר, שנקרא אתראץ. אני נשלחתי לאתראץ 11, וכבר ביום הראשון התחלתי לעבוד במפעל לייצור מדים לשוטרים ולחיילים. עבדנו כמו סרט נע: אחד תפר כיסים, השני שרוולים, השלישי ישב על מכונת הכפתורים. אני קיבלתי את העבודה הבזויה מכולן, פרימת שאריות של חוטים. לא הייתה לזה אפילו מכונה. פשוט ישבתי עם סכין ועברתי על המדים המוכנים, פורם חוטים מיותרים.

אחרי חודש בזון הודיע לי סגן מפקד הכלא שבעקבות לחצים מצד אימא שלי והשגרירות מעבירים אותי לזון הזרים. הוא אמר שאני רק צריך לחתום, ומחר יעבירו אותי ברכבת לזון 22. האמת, התלבטתי. היו לי סיבות טובות לחשוב ששם גרוע יותר. היו דיבורים על ניגרים מסוכנים, על אסירים שמלשינים לסוהרים. בכלל, החוכמה המקובלת הייתה שרוסיה היא מדינה מוכת שנאת זרים, אז בטוח שהתנאים בזון הרוסי יהיו טובים יותר מאשר בזון של אסירים שהרשויות לא אוהבות.

לא התלהבתי לחתום על מעבר לזון 22 עם כל המידע הזה, אבל אז התחילו מחשבות אחרות: אולי יש לאימא תוכנית שאני לא יודע עליה? אולי משם היא יכולה לשחרר אותי בקלות, לשמן מישהו במערכת? החלטתי לחתום, כי כמה כבר יכול להיות יותר גרוע. אני בכלא רוסי, קיבינימט. זה לא שאני באיזה בית הבראה.

עין תחת שום דבר
בזון 22 לא היה זכר לסדר ששלט אצל הרוסים. היו שם הרבה פחות אסירים – 300 זרים לעומת 3,500 רוסים בזון 12 – אבל הרבה יותר כאוס. תערובת אסירים מכל העולם יצרה בליל של תרבויות, שפות ומנהגים. ההבדלים התפוצצו לא פעם למריבות, כי כל קבוצה רצתה שיכירו בחגים שלה ובמנהגים שלה ובאלוהים שלה. כל אחד רצה כבוד.

הרוב, 120 אסירים, היו ניגרים שישבו על סחר או שימוש בסמים. אחריהם, עם 80 אסירים, היו האפגנים. לחלקם היו תיקי סמים, ולא מעט מהם ישבו על אונס. 40 הווייטנאמים ישבו ברובם על רציחות או על מכות, ושאר הקבוצות היו קטנות יותר: ערבים ממרוקו, לוב, סוריה, טורקיה ולבנון שישבו על אונס או על סחיטה. סינים שישבו על עוקצים או רציחות, גרוזינים על רמאות ונוכלות, דרום אמריקאים שהבריחו קוקאין, שני אמריקאים שישבו על עבירות עוקץ וישראלי מבוגר ממוצא בוכרי שישב על הברחת יהלומים.

האווירה הקוסמופוליטית הפכה אותי לאנתרופולוג חובב שמסתכל מרחוק על דפוסי התנהגות. על האפגנים למשל למדתי שהם לא אוהבים להיות לבד: איפה שתראה אחד, יהיו עוד עשרה. ואיפה שיש עשרה אפגנים יש "צ'יפיר", תה חזק ששותים בבתי הכלא ברוסיה כדי לקבל זריקת מרץ. את כוס הצ'יפיר מעבירים במעגל מאחד לשני וכל אחד לוקח שלוק קטן, ממש כמו שמעבירים צ'ילום בהודו. אתה יכול לזהות לוגמי צ'יפיר לפי הסוכריות שהם מחזיקים: מוצצים אותן כדי לטשטש את הטעם החריף של התה.

הווייטנאמים מצידם הם אלופים בהכנת כלי שחמט. יושבים שעות ומגלפים את כל החיילים, שאחר כך אפשר למכור במוסקבה במחירים גבוהים בתור עבודת יד. אף אחד לא יודע שזאת עבודה של אסירים. זה אומר שהווייטנאמים חשובים לזון, אז בכל פעם שמגיע תורו של אחד מהם להשתחרר על התנהגות טובה, זורקים אותו לצינוק באמתלה כלשהי. רק שלא יורידו לו שליש. ככה כולם נשארים עד היום האחרון שגזרו עליהם, רק כדי שיהיה אפשר לנצל אותם להכין עוד חיילי שחמט. המנהל של הזון משלשל את הכסף לכיס שלו, והוא לא אחד שיוותר על כמה לירות.

גם בזון 22 עבדתי במפעל, הפעם על מכונת הכפתורים, ובאחד הימים שלי שם קיבל אסיר ניגרי התקף לב באמצע העבודה. כולנו ראינו איך העיניים שלו התהפכו והוא בלע את הלשון. צילצלנו לסוהרים בטלפון הפנימי, ואחרי חמש דקות לא הגיע אף אחד. זה מרחק של 100 מטר ושער אחד, משהו שאתה עושה בהליכה איטית בפחות מדקה. בסוף יצא אחד הניגרים מהמפעל וצעק להם שיבואו, אז הם עשו טובה ובאו. את האסיר שחטף את ההתקף העבירו למפקדה ולמחרת לקחו אותו ברכבת לבית החולים. אחרי כמה ימים הגיעה ההודעה שהוא מת. כמה חוסר צדק יכול להיות בעולם הזה.

לניגרי אחר הייתה חסרה עין. לילה אחד הוא סיפר לי איך איבד אותה: הוא עבד על מכונת התפירה ומחט ניתזה לתוך העין שלו. עכשיו הוא יהיה עיוור בעין אחת כל חייו בגלל שאין תקציב לקנות לאסירים משקפי מגן, או שיש תקציב אבל לאף אחד לא אכפת. בבית החולים של האסירים כל כך רגילים לפגיעות קשות ולמוות, שניגרי אחד שישן במסדרון התעורר באמצע הלילה וגילה ששני חבר'ה סוחבים אותו באלונקה. הם היו בטוחים שהוא גופה.

איפה שלא היו נפגעי גוף, היו נפגעי ניצול. למשל אסירים שהתפקיד שלהם היה לתקן מכוניות: הרי אין מכוניות בזון, אז בשביל מה מוסכניקים? בשביל שיטפלו במכוניות הפרטיות של השוטרים והסוהרים.

למנהל הזון היה תיאבון מיוחד לארנבות. היו מגדלים אותן בשבילו במיוחד, והג'וב של אסיר וייטנאמי אחד היה להאכיל אותן, לטפל בהן ולנקות את הכלובים. לפי פקודה מהבוס הוא גם היה שוחט ארנבת, מנקה אותה, מבשל ומביא לו על צלחת.

אם זה לגדל לו את האוכל או לתת לו מתנות, כולנו היינו עבדים של המנהל הזה. בימי ראשון, הימים החופשיים שלו, הוא היה מגיע בלבוש אזרחי כדי לקחת שקית עם אוכל טרי שטבח הכלא הכין במיוחד בשבילו. לא מספיק באמצע השבוע, גם ביום החופשי שלו הוא לא יבשל בבית.

ג'סור, הטבח הטורקי והאסיר הכי שמן בזון, היה בכלל סיפור. שאלתי למה הוא יושב בכלא, וסיפרו לי שהוא זיין זונה במוסקבה ועשה לה פיסטינג, ממש הכניס לה פנימה את כל היד. ג'סור היה כל כך שיכור שהוא המשיך יותר ויותר חזק, ופצע אותה כל כך חזק מבפנים שהדימום הרג אותה לפני שהגיע אמבולנס לפנות אותה. החרא קיבל שמונה שנים על הריגה.

מישהו חושב עליך
במיטה הצמודה אלי ישן ג'מאל, אסיר אפגני שישב על סמים. אבל הוא לא היה סוחר אלא נרקומן עלוב, ובכלא הוא התנקה ועלה במשקל. הייתה לי הרגשה שהוא מבסוט להיגמל מהסם שכמעט הרג אותו. ג'מאל סיפר לי שהשוטרים שתפסו אותו הרגו אותו במכות כי הוא לא הסכים להודות שהסם שלו. הם המשיכו להרביץ לו כדי שיספר מי מכר לו, אבל לטענתו הוא לא נשבר ולא אמר מילה.

בצד השני שלי ישן ז'ניה הפדופיל, שהורשע באונס ורצח של שני ילדים. המקצוע שלו בחוץ היה מתרגם סימולטני מרוסית לאנגלית, והוא הסביר לי שזה מסובך כי קשה לתרגם בשידור חי את כל הדקויות של הרוסית. הוא תירגם לי כתבות מהעיתון על זמרות ודוגמניות רוסיות שאני אוהב, ועזר לי ללמוד קצת רוסית.

מצפייה בז'ניה, גבר בן כ-50 שנראה נורמטיבי ואינטליגנטי, למדתי משהו על נימוסים: יש בהם משהו שנראה כמו עדות לאופי מוסרי. אני חושב שבגלל זה יש אנשים לא מוסריים שנורא מקפידים על כללי הנימוס. הם מנסים לשכנע את עצמם או את הסביבה שהם מוסריים ותרבותיים. והם עושים דבר הגיוני, כי האמת היא שרובנו נעדיף להיות בחברתו של אדם שזייף מסמכים – או הונה את שותפיו, או פיתה את אשת ידידו – מאשר בחברת אדם שמקנח את האף לתוך כף היד שלו. לא יודע. אולי המחשבות האלה היו סתם דרך לא להשתגע בזון 22.

מה שבטוח עזר לי לשמור על שפיות היו המכתבים והחבילות מהבית, לא רק מההורים אלא גם מאלינור. מהחברה שהשארתי בארץ בלי לחשוב פעמיים על הבחורות שיהיו איתי במקומה. בהודו לא חשבתי עליה בכלל, וברוסיה ערגתי אליה. היא מצידה נשארה נאמנה, חיכתה שאחזור ושלחה לי מכתבי אהבה ותמונות.
בכל חודש שלחה לי אימא חבילות ומכתבים. המכתבים, עשרות עמודים של פירוט על כל מה שקורה לכל מי שאני מכיר, היו מגיעים במעטפה גדולה עם עיתונים ומגזינים בעברית. עד היום אני טוען שהכלא הרוסי גורם למדור הבדיחות של בלייזר להיראות מצחיק.

אחרי חודשיים בזון זכיתי לשיחת הטלפון הראשונה שלי. הראשונה זה שבעה חודשים, מאז שנעצרתי במוסקבה ובכיתי להורים בטלפון. עכשיו התקשרתי להרגיע. שמעתי את אבא אומר שלום ועניתי: "אבא, זה אורן, מה שלומך?". כנראה שהוא לא הצליח להוציא את המילים מהפה, כי היו כמה שניות של שקט. אמרתי "אבא?", והוא ענה בקול שבור: "אורן? אני אוהב אותך". אמרתי שגם אני אוהב אותו, שלא ידאג ושעוד מעט אחזור הביתה. ואז הוא שאל מתי, ואת זה לא אשכח בחיים. ה"מתי" הזה נלחש בקול של אדם שבכה עד כדי צרידות.

אימא שלי הרימה את השפופרת בחדר השני, ועכשיו שמעתי את שניהם בוכים. כשהסוהר הודיע שנשארו לי עשר שניות הספקתי רק להבטיח שאכתוב מכתבים לפני שהשיחה נותקה.

באותו ערב חשבתי המון על הבית. כמו בצינוק בצנטרל מצאתי את עצמי שוב מפציץ את הקיר באגרופים. אחרי שבעה חודשים במערכת נעשיתי אטום, שכחתי מאיזו מציאות באתי. אחרי כל-כך הרבה אכזבות, אחרי כל החרא שראיתי, כבר לא התרגשתי מכלום. נהייתי קשוח וקר עד ששיחת טלפון הביתה החזירה אותי ברגע לפרופורציות, למציאות, לישראל.

הטריף אותי מה שעשיתי לאבא שלי. הבנאדם הכי ישר שאני מכיר, ואני הפלתי עליו פצצה כזאת. שיחקתי אותה מאפיונר בהודו וחשבתי רק על עצמי, שוכח שיש מאחור אנשים שגידלו אותי. שאוהבים אותי. שנופלים איתי אם אני נופל.

 

הגוף וגם הנפש מתחילים להראות סימנים של 12 חודשים בפנים. הסוף

אני סוגר שנה בכלא ואפשר לראות על כל הגוף שלי את תופעות הלוואי של המקום הארור הזה. הרגליים מלאות עשרות כוויות קור שנוצרו עוד בתחילת המאסר בגלל שלא היו לי נעלי חורף מתאימות. האצבעות קפאו, הכחילו והתחילו לייצר פצעים שכל הזמן מפרישים מוגלה. יש לי גם פצע בשפתיים, משהו שדומה להרפס. רשמו לי קרם אנטיביוטי וכדורי אנטיביוטיקה, וכלום ממה שאני לוקח לא עוזר. הפצעים רק מתרבים. אסיר אחד שיודע רוסית הסתכל על הכדורים ואמר לי שזה בכלל לא אנטיביוטיקה. הוא לא יודע מה זה, אבל התוקף פג לפני שנים.

מאז שהגעתי לזון 22, האגף של האסירים הזרים, התפתחו לי פריחה אדומה בעור, פצעים במותניים, בתחת ובידיים וגירוי בחזה. כל האסירים פה סובלים מבעיות כאלה. אומרים שזה בגלל תרופות ששמים בלחם, שעושים עלינו ניסויים לפני שמוציאים את התרופות האלה לשוק. ביום שהגיעה אלי השמועה הזאת הפסקתי לאכול לחם, אבל לא תמיד יש לי מספיק אוכל ולפעמים אני נאלץ לאכול אותו. מזל שבדרך כלל יש לי סיגריות שאימא שולחת לי. אני קונה איתן לחם לבן שמיועד לסוהרים. בו אין תרופות.

אני חי בצורה הבסיסית ביותר: אוכל, מחרבן וישן. בבתי כלא במדינות מפותחות דואגים שהאסיר ילמד, יצא עם מקצוע, רוצים לשמור על האנושיות שלו, לבנות בנאדם ולא להרוס אותו. פה לאף אחד לא אכפת. עם המציאות הזאת כבר למדתי לחיות, אבל אני לא מסוגל עם החלומות. כל לילה תוקפים אותי סיוטים

גם הימים שלי לא ממש רגועים. אני מאוד עצבני, יותר עצבני ממה שאני זוכר את עצמי. המערכת מדכאת כל ביטוי של התפרקות: אסור להרים את הקול, אסור לרקוד, אסור לזיין. יש בי אנרגיה עצומה שמודחקת כל הזמן ולפעמים אני מרגיש צורך להתפוצץ, לצרוח כמו חיה רק בשביל לאזן את הגוף והנפש. זה סממן של חופש, של פורקן. פריבילגיה שאין לי.

אתמול יצא לי להגיד לכמה אסירים אפריקאים שישראל היא מדינה הומאנית שמתייחסת לפלסטינים לפנים משורת הדין. נסחפתי עם הדיבורים עד שכמה אנשים שלא אהבו את זה העירו לי שאני מדבר פוליטיקה. הם יכולים אפילו להתלונן עלי אצל הסוהרים. אין חופש דיבור בסיסי. לפעמים יש פליטות פה, ושוכחים שצריך לחשוב טוב טוב לפני שאומרים משהו בכלא. מזל שאני כבר דובר רוסית בסיסית. שפת רחוב אמנם ולא מילים גבוהות, ולפעמים קשה לי להסביר את עצמי, אבל אני משתלב בכל שיחה בקלות ומבין על מה הצד השני מדבר. זה חוסך צרות.

הפצעים בכפות הרגליים מתחילים להשפיע לי על המערכת החיסונית ובימים האחרונים עלה לי החום. לא משהו רציני, אבל לפחות אני לא הולך לעבודה, אז לפחות הרווחתי משהו. מצחיק, יש אסירים ששמחים לעבוד שמונה שעות כל יום. הם שמחים שיש תעסוקה, כי בלעדיה הם משתעממים. לא מסוגלים לשבת עם עצמם. אני מתעב את העבודה המונוטונית הזאת. מצידי תנו לי לשבת לבד בלי שום תעסוקה עד השחרור. אני כבר אדע להעסיק את עצמי בקריאה, בכתיבה ובספורט.

זה די אירוני, אבל דווקא בכלא – כשאני לא זז לשום מקום ובטח לא מטייל כמו בהודו – אני עובר את החוויה המבגרת ביותר של חיי. לא בצבא, לא בטיול שאחרי. דווקא כאן אני מרגיש שהאישיות שלי עברה משהו מעצב. קשה לי לשים את האצבע על איזה שינוי ספציפי: זה מכלול של דברים, תקופת זמן שאחריה אתה מבין שאתה לא הבנאדם שהיית.

מה שבטוח, מעולם לא הערכתי את החיים כמו שאני מעריך אותם כאן. מאז שנעצרתי לא עבר יום שלא הצטערתי על כל דקה, על כל נשימה ועל כל אנרגיית צעירות שמתבזבזת לי פה ושלעולם לא תחזור.

לא נתפסים, הסיפורים שאתה שומע כאן. לעיתים רחוקות קורה שאסיר נפתח איתך, אבל לי זה קרה דווקא עם שניים שהביוגרפיות שלהם שוות סרטים. הראשון היה טיה, הסיני הכי בריון שראיתי מימי. יש לו מבט מטורף בעיניים, פרצוף מפחיד ופתיל קצר. אומרים שהוא משוגע שיושב על רצח, ושעדיף לא להיכנס איתו לשיחה. לא יודע מה קרה באותו יום במפעל, אבל פתאום הוא דיבר איתי. אולי הוא ראה שאני לא מתערבב עם אסירים אחרים ולא משתתף ברכילויות והבין שאפשר לסמוך עלי. אין לי מושג. מה שאני יודע זה שהוא סיפר לי את הסיפור שלו בזמן שישבנו מכונה ליד מכונה, אני על הכפתורים והוא על השרוולים.

טיה נתפס עם עוד שני סינים. שלושתם קיבלו 15 שנה ויושבים כבר תשע שנים בזון. הם היו חברים שחיו ברוסיה ומכרו שם סחורות שהגיעו מעבר לגבול, מסין. העבירו משאיות מלאות ועשו כסף קל יחסית. יום אחד, כשהם באו לקחת מהלקוחות הרוסים שלהם את הכסף שמגיע להם, הרוסים הוציאו סכינים והחליטו שהם לא משלמים. אבל הסינים לא פראיירים. הם נלחמו עם שלושת הרוסים, השתלטו עליהם ורצחו אותם. כדי להעלים ראיות הם חתכו את הגופות של הרוסים לחתיכות קטנות והכניסו לחביות עם אקונומיקה ומסיר שומנים. רצח מחריד אפילו בסטנדרטים של הדברים שאתה שומע מאנשים. בסוף אחד מהם נתפס והפיל את כל השלושה. טיה נשאר חבר של השותף השני לפשע, ושניהם לא מדברים עם המלשן. איזה סיפור.

האסיר השני שנפתח איתי הוא וייטנאמי בשם וואן שישב שנתיים בצינוק, בבידוד, וקצת השתגע. הוא לא פסיכי ממש, לא אחד שלגמרי לא מחובר למציאות, אבל הוא גם לא לגמרי מאופס. השנתיים בצינוק עשו את שלהם. יום אחד שאלתי אותו מה הוא כבר עשה ששווה שנתיים בצינוק, כי היו עליו כל מיני סיפורים ולא ידעתי למה להאמין. וואן סיפר לי שהוא ועוד שלושה וייטנאמים חפרו מערה מתחת לגדרות ותיכננו לעלות על הרכבת שמגיעה כל יום באותה שעה ועוצרת בתחנה קרובה לזון. הם חפרו במשמרות, כי כל פעם מישהו מהם היה צריך לעבוד במפעל השחמט. ארבעה אסירים חפרו מערה במשך שנתיים וחצי ואף אחד לא ידע מזה. די מדהים.

ביום שהווייטנאמים החליטו לברוח הם יצאו מהמערה ממש על הדקה, אבל הרכבת איחרה ב-20 דקות דווקא בבוקר ההוא. בזמן הזה אחד השומרים שם לב שהחבר'ה חסרים והופעלה האזעקה. הסוהרים התחילו להתרוצץ, שיחררו כלבים, וארבעת הווייטנאמים נתפסו בתחנת הרכבת. כל אחד מהם קיבל תוספת של שלוש עד שמונה שנים, מתוכן שנתיים ראשונות בצינוק. אחד מהם השתגע לגמרי. הוא מסתובב כל היום בזון, ממלמל לעצמו או צועק או צוחק. כולם כבר רגילים להתעלם ממנו. הוא אסיר שקוף, היחיד בזון שלא לובש מדים ושאין לו מיטה. הוא ישן בכל מיני מקומות והולך חופשי בלי פיקוח. יש לו מזל ששלושת השותפים שלו לתוכנית הבריחה שומרים לו אמונים ודואגים לו לבגדים נקיים, לאוכל ולמקלחות. לא יודע איך הוא היה שורד בלעדיהם.

אני בבית החולים. רופא שהגיע לביקור אמר שאם לא אטפל בפצעי הקור אני עלול להגיע למצב שיכרתו לי את כף הרגל, ושזה כבר קרה לכמה אסירים לפני. בוכרי מבוגר שיושב על הברחת יהלומים נתן לי טיפ: מבית החולים אפשר להשתחרר הביתה בלי לחזור לזון. מספיק שיודעים את מי לשמן, והוא כבר מוציא מכתב שאתה עומד למות או משהו ומוציאים לך טופס שחרור. היו כבר כמה אסירים עשירים ומקושרים שהצליחו להשתחרר ככה. לפני שהתאשפזתי כתבתי לאימא ואמרתי לה שזה הזמן לערב את הרב הראשי של רוסיה. אולי דרך הקשרים שלו אוכל להשתחרר מבית החולים הביתה. ואם לא, אז לפחות יטפלו ברגליים המתנפחות שלי.

התנאים כאן הם הירודים ביותר שראיתי מאז שהגעתי לרוסיה. הרצפה והקירות עשויים עץ ישן ומלוכלך, הכל צפוף ומאובק. האסירים חיים בצפיפות איומה, בלכלוך, בסירחון. יש פה זקנים חולי שחפת שמשתעלים דם כל הזמן, שירותים מסריחים ומלאי ערימות חרא. ותמיד יש תור. לכיורים, לאוכל. אגף הזרים נראה תרבותי ומסודר לעומת החור הזה.

בהשוואה לטיפוסים בזון 22, האסירים הרוסים ממש עלובים. הם בעצם לא אסירים אלא קבצנים מורעבים שכל הזמן מנסים לשנורר משהו. סיגריה, אוכל, שרוך לנעל, כמה דפים מהעיתון שאני קורא כדי שיהיה להם עם מה לנגב את התחת. כל היום מסתובבים וחושבים איך להשיג תה או כמה סוכריות. כולם, כמובן, מקועקעים בכל הגוף. איזה ניגודים קיצוניים יש במדינה הזאת. ספינות חלל משוכללות ונשק מתקדם מול כפריים טיפשים ופרימיטיביים שהשיא היומי שלהם מסתכם בוודקה, סלה (שומן חזיר) ופרימה (סיגריה זולה בלי פילטר).

הטיפול הרפואי דומה לטיפול בכבשים. האסירים עומדים כל בוקר בטור, מקבלים זריקות ועוברים בדיקות רוק ושתן כמו באיזה סרט נע של בעלי חיים. לפחות מותר לנו להתקלח פעמיים בשבוע. זה שיפור לעומת הזון, שם יש יום אחד בשבוע למקלחת, ואם רוצים להתקלח יותר אז צריך לשלם בסיגריות. מדובר במקלחת בלי טוש, עם דליים שממלאים מברז ששייך לכולם. זה סביר ואפשר גם לכבס תוך כדי.

אני כאן פחות משבועיים וכבר בין האסירים הוותיקים, כי התנועה פה אינטנסיבית. אם אני רוצה תוספת אוכל, נגיד קומפוט או חלב, אני תמיד מקבל. קיבלתי פה גם אחלה צבע לראשונה מאז הודו, כי אני יושב שעות בשמש וקורא. התחלתי גם ללכת שעה כל יום, כי אני לא ממש זז ועליתי במשקל. תוך כדי הליכה אני חולם, נודד במחשבות. פעם זה איך אחזיר לעורך דין שדפק אותי, פעם על סקס עם אלינור. אני בונה פנטזיות מורכבות, ממש יורד לכל הפרטים, כי זמן הרי לא חסר לי.

פעמיים בשבוע יש משלוח חדש של אסירים שמגיעים מכל הזונים, והמקום נראה כמו סצנה מ"הטוב, הרע והמכוער". זוכרים את בלונדי, קלינט איסטווד, בבית החולים הצבאי? אז ככה בערך זה נראה, רק בלי האחות עם החמלה בעיניים.

אני נתקל בפרצופים הכי מגעילים שראיתי בחיים. כולם מלאים בקעקועי עבריינים, ציורי שנאה נגד החוק וצלבי קרס. איפה שאין קעקועים יש צלקות: אסירים עם עור חרוך מקרבות של שמן רותח בכלא או חתכים על הזרועות מניסיונות התאבדות אמיתיים או בדויים. פה ושם אני רואה גם את צלקות ה"ראית – דיברת" על הפנים, מהאוזן עד לפה כמו חצי ירח. על האסירים הזקנים אני רואה קעקועים של לנין, הכיכר האדומה, הקרמלין, ורד או אישה יפה. ולכולם יש על עצם כף היד את קעקוע חמש הנקודות, ארבע נקודות שיוצרות ריבוע ונקודה אחת באמצע. הוכחה גאה שהם ישבו בצינוק.

כל יום אני מקבל שש זריקות בישבן והפצעים ברגליים התחילו להגליד. אני עדיין מחכה לאות מאימא או ממישהו מהרבנות. אם לא תהיה התערבות מבחוץ, תוך שבועיים מחזירים אותי בריא לזון, וחלון ההזדמנויות שלי להתחמק הביתה ייסגר.

האמת, יחסית לאחרים אין לי מה להתלונן. באחד הבקרים התעוררנו וראינו זבובים וחרקים מתעופפים סביב אסיר זקן אחד שישן במיטה העליונה, שלוש מיטות אחרי המיטה שלי. האסיר שמתחתיו התעורר וקילל אותו על הסירחון ועל זה ששתן מטפטף עליו דרך המזרן, וכשראה שאין תגובה ממנו הבין די מהר שההוא מעליו מת במהלך הלילה. כל האסירים התפנו לחצר מהגועל. אף אחד לא רצה להיות בחדר עם גופה.

שני אסירים שמוגדרים "פידרס" – מקבלים בתחת, האסירים הנחותים והבזויים ביותר בכלא רוסי – הגיעו לפנות את הגופה של הזקן. אחר כך הם חזרו ואספו את מה שהיה לו, לקחו את המזרן והמצעים שלו וניקו אחריו. אף אחד לא הביע צער, אף אחד לא חשב להגיד כמה מילים, כאילו כלום לא היה. אף פעם לא ראיתי מוות כל כך עצוב. לא מבין איך מגיעים למצב שאין אפילו אדם אחד בסביבה שלך שאכפת לו שהלכת לעולמך, אחד שיגיד עליך מילה טובה.

התקווה לצאת מבית החולים הביתה התפוגגה ברגע. נציג של הרבנות בא לבקר אותי עם חבילות של אוכל טרי – ירקות, ביצים, גבינות, בקבוקי קולה, דברים שלא ראיתי כבר חודשים – אבל בלי שום בשורות או רעיונות. הוא ממש נראה מופתע מזה שלא מצאתי בעצמי מישהו לשחד, כאילו שאסיר יכול להגיע סתם ככה לדרגים הבכירים. לפחות הוא השאיר לי ארבעה שטרות של 500 רובל לפני שנפרדנו.

אין סוף לבעיות שכסף יכול לפתור בכלא. אם אסתבך איכשהו, ה־2,000 רובל האלה יכולים לחלץ אותי מצינוק או מהערת משמעת, עונשים שיכולים לעלות לי בשחרור מוקדם. אם ארצה שאיזה סוהר יביא לי אוכל טרי, אני יכול לשלם לו כדי שיקנה לי תמורת עמלה. עם כסף אני יכול לקנות מהטבח ג'סור, אוכל שהוא לא מוציא לאסירים, דברים טובים שהוא שומר לעצמו ולסוהרים. אני אפילו יכול לסדר לי זיון עם אחת האסירות בבית החולים. הן נמצאות אמנם באגף אחר, אבל תמורת כסף או סיגריות הסוהרים מסרסרים אותן ומביאים אותן בלילה לאגף של האסירים.

כשהבחור מהרבנות הלך קיפלתי את שטרות הכסף לגודל הכי קטן שיכולתי להגיע אליו, ניילנתי בסלוטייפ והסתרתי בחפצים השונים שלי כדי לפזר סיכונים. שטר אחד הכנסתי לתוך בקבוק קטשופ, שטר שני לצנצנת קפה נמס, שלישי עטפתי באריזה של סוכרייה, ואת האחרון הכנסתי לכיס פנימי של זוג תחתונים. עכשיו אני שוב בזון 22. חיפשו עלי כשחזרתי מבית החולים, אבל נתתי לסוהר קופסת סיגריות וחפיסת שוקולד, והוא בתמורה חיפף את החיפוש ולא התעלל בי. ככה ניצל הכסף.

בינתיים הקיץ הסתיים, והחורף השני שלי ברוסיה עומד בפתח. אני מרגיש איך השגרה מכרסמת בי ובכל מי שמסביבי. מי שלא ישב בכלא לא יבין לעולם את המתח הזה שנמצא באוויר, את העצבים הרופפים של אנשים. כל דבר קטן יכול להדליק בנאדם. מספיק שמישהו שם צלחת במקום הלא נכון או מגביר קצת את הטלוויזיה. רק אתמול הלכו מכות בתא שלי בגלל חלב, וזה אפילו לא באמת חלב. סתם אבקה שממיסים במים. ככה זה כשאנשים כל הזמן על הסף.

אף פעם אין פרטיות. כשיורד שלג ואי אפשר להסתובב בחוץ, יש תור להליכה בחדר, כי כולם רוצים ללכת ולהזיז קצת את הגוף, אבל אין מקום. הנוף שאני מצליח לראות דרך סורגי החלון נראה כמו מאיזה מחנה השמדה בגרמניה. בניינים תעשייתיים, רכבות עם קרונות חלודה, מלא שלג. לפחות הספקתי להתארגן על נעליים חורפיות מרופדות בצמר מאיזה אסיר שהשתחרר. מה שלא יהיה, הפעם אני לא נותן לפצעי הקור האלה להופיע.

אחרי שנתיים בכלא הרוסי הגיע הזמן שלי להשתחרר על התנהגות טובה. ריציתי שני שלישים מהעונש שהוטל עלי בלי שום עבירת משמעת. כמובן שהיה הצינוק בתחילת הדרך, אבל זה היה לפני המשפט ולא נרשם או תועד, כי הסוהרים שתפסו עלי את הג'אראס העדיפו לשמור אותו לעצמם.

חודשיים לפני ועדת השחרורים כתבתי לאימא שכדאי לנסות לשמן קצת את מפקד הזון. הסיכויים היו לטובתי, אבל אי אפשר לדעת כלום במדינה המושחתת הזאת, אז היא עשתה מה שעשתה ואני יצאתי לחופשי. לא יודע להגיד אם יש פה סיבה ותוצאה. אחרי השחרור ביליתי כמה ימים במוסקבה כדי לסדר לעצמי ויזה לרוסיה שמעולם לא הייתה לי, ועליתי על מטוס הביתה.

תראו, אני לא רוצה לסיים את הסיפור שלי באיזה מסר חינוכי. לא נראה לי שבאמת צריך. הייתי ילד צעיר ומטומטם שעשה מעשה מטופש וחסר היגיון. זה לא שהלכתי לדפוק מכה של מיליונים או להסתדר. אם הייתי מצליח עם ההברחה ההיא, הייתי מרוויח סך הכל איזה 8,000 דולר, שבטח היו מתבזבזים על חודשיים בפסטיבלים באירופה. כסף קטן. אם לוקחים בחשבון את המחיר ששילמתי, שהמשפחה שלי שילמה – ה-200 אלף שקל שעורכי הדין עלו להורים שלי, הביקורים ברוסיה והתחזוקה השוטפת של מצרכים וביקורים אצלי – תבינו שיצאתי מופסד מכל הבחינות.

רוצים מסר בכל זאת? אז אם אתם צעירים סטלנים שבמקרה קוראים את זה, עשו לעצמכם טובה וחפשו מקורות הכנסה ראויים יותר. ואם אתם ממש חייבים איזו הרפתקה ומתכוונים להעביר משהו מהודו לאמסטרדם, בחייכם – בלי נחיתות ביניים במוסקבה. מה רע לטוס דרך שווייץ?

סייע בהכנת הכתבה: רואי פרסול בלייזר

הוסיף/י תגובה

Scroll To Top