המאבק לא איבד כיוון, להפך — הוא סוף סוף מצא אחד \ שי דשא

תגובה למאמר  "כשסטלנים מנסים לקדם לגליזציה" – על מאבק שקצת איבד כיוון".

הטקסט כאן התחיל בתור ביקורת כלפי מאמר ספציפי שהתפרסם בלגלייז, אבל הוא גרם לי לנסח המון מחשבות שהתרוצצו לי בראש בלי קשר, אז אני אשמח אם תקראו אותו גם אם ההתנצחות עצמה לא מדברת אליכם.

 

הטקסט כאן התחיל בתור ביקורת כלפי מאמר ספציפי שהתפרסם בלגלייז, אבל הוא גרם לי לנסח המון מחשבות שהתרוצצו לי בראש בלי קשר, אז אני אשמח אם תקראו אותו גם אם ההתנצחות עצמה לא מדברת אליכם.

לא עברו יומיים מאז ליל הבאנגים הגדול וחצי ביקורת נשלחו מבפנים ומבחוץ כלפי התארגנות האירוע וההתנהלות של המחאה באופן כללי. כמובן שהרבה מהביקורת (שיצאה גם ממני לא פעם ולא פעמיים) היא קונסטרוקטיבית, אבל מדי פעם עולים קולות ביקורת שהם כל כך ארסיים ומתלהמים שיש להעמידם במקומם.

טור הדעה המדובר הסביר בפירוט למה ליל הבאנגים היה שגוי מיסודו ומה הדבר הנכון לעשות. לאחר שקראתי את הטור המדובר בעיון יש לי רק דבר אחד להגיד לכותביו — אתם טועים ובענק!

הדרך שבה גיבשתם את הדיעה שלכם בנויה על פרשנות יצירתית (ושגויה) של התבטאויות שנבחרו בקפידה; בעקבות כך המסקנות שהגעתם אליהן מן הסתם שגויות עובדתית; והסיבה שאני לא אומר שתכנית הפעולה האלטרנטיבית שהצגתם היא גרועה היא מפני שהיא אינה תכנית פעולה כלל! יתרה מזאת, אופי הביקורת המצקצק והמצטדק לא קורא לדיאלוג אלא להסכמה חורצנית, זאת צורת דיון שלא תורמת למאבק אלא רק מוסיפה לפילוג שבו. זה לגיטימי, כמובן, אבל אם מישהו חושב שפילוג הוא הכרחי כדאי שיבסס את זה על קצת יותר מפרשנויות אוטו-סוגסטיביות ואינטואיציה לא מבוססת.

— ליל הבאנגים הגדול הוא לא קרב בין סטלנים לשוטרים —

המאמר פוצח בהבאת ציטוט מאוד אופייני למחאה: "הדרך היחידה שנותרה זה למחות ולהילחם עד שלא תהיה ברירה אלא לוותר ולאפשר לנו לעשן" אשר הוא מנתח כך: "כלומר, האנשים המשתתפים באירוע חושבים שמי שמנהל את המלחמה נגדם אלו השוטרים, שאם נציק להם מספיק, אז בשלב מסויים יימאס להם להגיע להפגנות ולהרביץ למפגינים והם ייאשרו לנו לעשן בצורה חוקית. אחרת, אני ממש לא מבין איך בדיוק אירוע שכזה "לא משאיר ברירה אלה לתת לנו לעשן".

אתה צודק, יקירי — אתה באמת לא מבין. אבל אתה לא לבד. אני חושב שרוב האנשים שהיו בליל הבאנגים לא מבינים את העקרון הפילוסופי-משפטי שעומד מאחוריו (ומאחורי אירועי 420 באופן כללי). מנסיונות להסביר את הנושא לאנשים מצאתי שמה שעוזר לי הוא דווקא להביא דוגמה שהיא דומה במהותה הזאת אבל שונה בכל מובן אחר. בשביל להסביר את מה שנוטה להתפספס אני רוצה לדבר דווקא על הסגר על עזה.

אתם יודעים למה פעילים למען שחרור פלסטין שולחים אוניה אחר אוניה לכיוון המים הטריטוריאליים של עזה? שאלתם את עצמכם פעם למה הם קוראים לזה "לפרוץ את הסגר על עזה"? תהיתם פעם, אם סה"כ יש שם סיוע הומניטרי, למה צה"ל לא פשוט נותן לו לעבור (נגיד, אחרי בידוק)?

הניואנס שעומד מאחורי זה נעוץ בחוק הבינלאומי, בפרט באמנת סן-רמו. שם מוגדר מתי סגר ימי הוא חוקי ומתי הוא אינו חוקי. אחד התנאים לכך שסגר יהיה חוקי הוא שהוא יהיה אפקטיבי. מה זה אומר? זה אומר שאם לא מרשים לספינות לעבור אז לא מרשים לאף ספינה לעבור. למי שמטיל את הסגר אין את הזכות לתקוף ספינות באופן ספוראדי. למה? מפני שמתקפות ספוראדיות נחשבות לסוג של טרור ונגד התנהלות כזאת בדיוק החוק הימי הבין-לאומי נוסח. הספינה הזאת היא לא אקט סמלי — היא תקדים משפטי. כל ספינה שעוברת את הסגר — לא משנה באיזה גודל, עם איזה מטען, ובאילו שיקולים היא הצליחה לעבור — מערערת על האפקטיביות שלו ובכך על הלגיטימיות שלו בעיני המשפט הבין לאומי.

העקרון הזה בחוק, זה שאמור להגן עלינו מפני אכיפה ספורדית ולא אפקטיבית ומפני כינון חוקים לא סבירים שהופכים לאמצעי להנחלת טרור חוקי בידי המשטר, לא קיים רק בחוק הימי הבין-לאומי. הוא עקרון פילוסופי שמנחה את מנגנון החקיקה בחברה ליברלית. ככל שיהיו יותר מקרים שבהם הודגם שאי אפשר היה לאכוף את החוק (למשל, כי כמות הכוח שעל המשטר היה להפעיל כדי לעצור את כל המעשנים עלתה בהרבה על זו שאנחנו תופסים לגיטימית כחברה, וזה מה שעצר את ידי המשטרה מלהסתער ולעצור את כולנו) כך יהיו יותר תקדימים חוקיים. התקדימים האלו חשובים, גם בחקיקה וגם בבתי המשפט.

אז לא, האקט של "לא יעצרו את כולנו" ממש לא נלחם בשוטרים או ברשות המבצעת. למעשה, הוא המקפצה הטובה ביותר שלנו לתת מינוף פרו-לגליגטיבי הן לרשות השופטת ואין לרשות המחוקקת. מקווה שעכשיו אתה כן מבין.

— הטיעון "זה צריך להיות חוקי כי כולם עושים את זה" הוא לגיטימי לגמרי —

המאמר ממשיך בכמה הסברים לגבי זה שהמריחואנה יכולה להיות מאוד טובה לכלכלה, לרפואה וכיוב' וממשיך להסביר למה אלו הטיעונים ה"אמיתיים". הוא ממשיך להסביר למה הטיעון "זה נורמטיבי" הוא מטופש וטוען כי "אז גם נהיגה במהירות מופרזת צריכה להיות חוקית, כמו נהיגה בשכרות, הורדת תוכן באינטרנט, זנות ואלימות במשחקי כדורגל".

זה מאוד מפתה לגרור את הרטוריקה המקורית שלנו אל האבסורד, אבל זה פשוט לא נכון. מה שהכותב התעלם ממנו כאן הוא שאף אחד לעולם לא טען שהיות משהו נורמטיבי הופך אותו באופן מיידי לכזה שאמור להיות חוקי, אלא רק לכזה שיש צורך להצדיק באופן דמוקרטי את האיסור שלו.

אם בית המחוקקים ובית המשפט סבורים שלמרות שההרגל הזה נפוץ יש לאסור אותו — יש לנהל דיון ציבורי בנושא. רק אחרי שנביא לכך שהדיון הזה בכלל יתקיים כל הטיעונים הטובים שלך לגבי תעשיה, כלכלה, רווחה וחברה יוכלו לשחק תפקיד כלשהו. כל עוד הדיון הזה לא מתקיים אין מי שישמע אותם. בשביל להביא לקיומו של דיון כזה אנחנו צריכים להראות לנבחרי הציבור שלנו שהציבור דורש שיתקיים, זה כזה פשוט.

— אז מה כותב המאמר מציע לעשות? את מה שאנחנו עושים גם ככה —

כאן אנחנו מגיעים לשיאו של המאמר שמתחיל במשפט הנצחי "הדרך היחידה להשיג לגליזציה של צמח המריחואנה היא…". אני מאוד לא אוהב את המשפט הזה. הוא אומר לי שמי שכתב את המאמר לא מנסה לקיים דיאלוג אלא להסביר למה הוא צודק ומי שעומד מולו טועה. להתבטאויות מהצורה הזאת יש רק שני סופים אפשריים, או שהיא תקבר בים ההתעלמות יחד עם כל הטיעונים שהיא מכילה (שעשויים להיות טובים), או (אם היא מספיק משכנעת) שהיא תגרום לפילוג. זה מאוד חבל, במיוחד כאשר ברוב המקרים יש עמק שווה.

טוב, נמשיך, אז הדרך ה"יחידה" להביא לגליזציה היא "להבין את הגורמים האמיתיים (הכלכליים ברובם) לאיסור החוקי, והבנה כלכלית של איך שימוש במריחואנה יכול להכניס יותר כסף מאשר הלוביסטים של "טבע" או כל גוף אחר שמתנגד ללגליזציה ופועל כנגדה.".

אז אני רוצה להבין שניה, הכותב טוען שאנחנו לא באמת מבינים מה הגורמים לכך שיש הפללה ובגלל זה אנחנו צריכים להקשיב לו, ומה שיש לו להגיד לנו הוא שצריך "להבין את הגורמים האמיתיים (שוב פעם המילה הזאת) לאיסור החוקי"?!? סלח לי ידידי, אבל מה שאנחנו עושים כבר די הרבה זמן זה לנתח את הפולנטר הזה ולחפש איך להתיר אותו, הרבה מלפני שבאת עם החרב הגדולה של "הטיעון הכלכלי" וניסית לחתוך את הקשר הגורדי.

הטיעון הכלכלי מרחף מעל המאבק הזה כבר שנים, הוא הולך ומתחזק עם הזמן ואיכשהו אצלינו דברים לא זזים. למה אתם חושבים שזה קורה? כי כלכלה היא לא הכל! המאבק על השיח הוא לא רק כלכלי, הוא גם פוליטי, תדמיתי וציבורי.

השורה התחתונה של המאמר היא שיש ליצור "תכנית כלכלית-פוליטית ללגליזציה שתהיה משתלמת יותר למקבלי ההחלות מהמצב הנוכחי" ועל זה אני אומר דרשני. נניח למען הדיון שיש לנו עכשיו ביד תכנית כלכלית מפורטת שמסבירה בדיוק איך וכמה ולמה המריחואנה תכניס לקופת המדינה אפילו מיליארד דולר בשנה. נניח אפילו שחתומים על התכנית הזאת עשרת הכלכלנים הנחשבים במדינה. האם אז תהיה לגליזציה? האם המסמך הזה יהווה את כל המינוף שאנחנו צריכים?

מה לגבי הסטיגמה? הפאניקה הציבורית? מה לגבי הלוביסטים? האם אתם חושבים שתמצא את נבחר הציבור הבכיר שידחוף קדימה תכנית כלכלית שבבסיסה עומדת "הצפה של הציבור" ב"סם מסוכן"? האם אתם חושבים שהוא יבחר לעשות את זה כשברקע פועלים גורמים שיכולים לדאוג בקלות שדווקא הרווח ה*אישי* שלו מטרפוד יוזמה כזאת יהיה הרבה יותר גדול? אתם באמת חושבים, לאור כל מה שאנחנו כבר יודעים, שכך הפוליטיקה הישראלית עובדת?

לדעתי זו נאיביות לשמה.

— אז מה צריך לעשות? —

בניגוד לאנשים מסויימים אני לא מתיימר "לדעת" מה הדרך ה"יחידה" להביא לגליזציה. אבל אחרי הרבה שנים בתחום יש לי לא מעט השגות:

אנחנו צריכים להמשיך בשלנו במאבק בכמה חזיתות. אנחנו צריכים לחדד את הטיעונים שלנו ולעמוד מאחוריהם. אנחנו צריכים להמנע מאמירות מופרכות כמו "קנאביס הוא התרופה לסרטן" ולהתרכז במידע מבוסס, בגלל שהמידע המבוסס בפני עצמו מספיק בשביל לשכנע כל אדם הגיוני שאנחנו צודקים.

אנחנו צריכים לשפר את מבנה השיח שלנו ולדון בהשלכות השליליות של האיסור יותר מאשר בהשלכות החיוביות של הסרתו. יש כל כך הרבה מהן ואנשים מודעים לכל כך מעט. האיסור הזה יקר, לא אפקטיבי ודופק מיעוטים. האיסור מונע מאנשים מרפא. האיסור הורס לאנשים את החיים ומייצר משבר אמון של אזרחים עם כוחות השיטור ועם הממשל ככלל. כולנו יודעים לנופף בעובדות האלו, אבל כמה מאתנו יודעים להצדיק אותן? כמה מאתנו יודעים להסביר באמת את הכשלים בטענות כמו "גראס גורם לסכיזופרניה"?

אנחנו צריכים לנסח מאמרי עמדה שמצדיקים את כל האמור לעיל ולדאוג שהם יהיו עניניים, כתובם היטב, ומרופרנסים (ואני לא יכול להדגיש עד כמה חשוב שהם יהיו מרופרנסים).

אנחנו צריכים להיות מודעים יותר לחסרונות של מריחואנה. תודו בזה, זה לא צמח פלא, זה הרגל מגונה. השאלה היא לא "למה אוסרים את הדבר הנפלא הזה?" אלא "על סמך מה נקבעת הנקודה שמעבר אליה יש לממשלה מנדט לחדור לריאות שלי?". אנחנו צריכים להיות מוכנים להתמודד גם עם טיעוני נגד צודקים. אנחנו צריכים לדעת איך לשים את מי שמצביע על משמעויות שליליות של אי-הפללה בפרופורציה ולא להגיד לו ישר שהוא טועה, אלא לנסות להבהיר לו שלכל טיעון בעד ונגד יש משקל ובמקום להכנס לפינות אנחנו צריכים לשאול איזו מדיניות תביא לתועלת הכללית הטובה ביותר.

אנחנו צריכים ללמוד להשתמש כמו שצריך בטיעונים עמוקים כמו "בחברה שמתיימרת להיות ליברלית נטל ההצדקה הוא על מי שמטיל את האיסור" או "המבנה השרירותי והאטום לביקורת של פקודת הסמים המסוכנים, כמו שהיא נראית כרגע, נוגדת את עקרון השיוויון בפני החוק" ואנחנו צריכים להבין את הרעיונות הפילוסופיים והמשפטיים מאחוריהם. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב שאנחנו יודעים הכל ולהתחיל ללמוד למה אנחנו צודקים, כדי שנדע ללמד אחרים במקום להתנצח איתם.

הקרב עכשיו הוא בזירה התודעתית. לא המשפטית ולא הכלכלית. את כל הטיעונים הכלכליים והמשפטיים נשלוף בבוא העת, כשיש דיון ציבורי פעיל בכנסת. אבל בשביל שדיון כזה יוכל להתקיים אנחנו חייבים להמשיך את המאבק התודעתי.

שי דשא

 

Spread the love
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

לתגובה