האם משה רבנו היה ב"טריפ" במעמד סיני?

זה נראה כמו מסיבת טראנס ענקית וכן..במסיבה הזו God id a DJ

"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן" – כך מתואר בספר שמות החיזיון רב הרושם של מעמד מתן התורה בהר סיני. מאז נכתב תיאור זה, הוענקו אין ספור פרשנויות למשמעותה של "ראיית הקולות" שחוו בני ישראל במדבר. אך כאשר הפרופ' בני שנון, מרצה לפסיכולוגיה קוגניטיווית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, קורא את הפסוק, הוא מזכיר לו חוויה הזייתית שעבר כאשר נסע ליערות האמזונס ושתה שם שיקוי בשם איאואסקה, הגורם למי ששותה אותו לראות חזיונות רבי עוצמה. "אם מסתכלים במעמד הר סיני, יש שם כמה דברים שמזכירים את החוויות שהכרתי משימוש בשיקוי הזה. אחד הדברים האופייניים הם סינאסתזיה: חוויה ויזואלית שנוצרת מצלילים

 

 

אנתאוגן

אנתאוגן, במינוח המדויק, הוא חומר פסיכואקטיבי שנעשה בו שימוש בהקשרים דתיים או שאמאניים. אנתאוגן מגיע בדרך כלל ממקור צמחי אשר מכיל מולקולות הקשורות בנוירוכימיקלים אנדוגנים.

אנתאוגנים מופיעים במגוון טקסים מקודשים, בשלל דתות ותרבויות והוכחו כמעוררים את מה שהצורכים את החומר תופשים כחוויות מיסטיות-רוחניות. במובן הרחב יותר, המילה אנתאוגן מתייחסת לכל מולקולה המגרה את מערכת העצבים דרך אחד משני המעברים במערכת העצבים: *פנתילאמין – כימיקל במוח המחובר אל תעלת האדרנלין, ומקדם של המאסקלין וה2C-B, *טריפטמין – כימיקל במוח הפועל בתהליך המטבולי הטבעי של הסרוטונין, מקדם של פסילוסין, DMT – יסוד ביוכימי בנוירופרמקולוגיה, קופר, בלום, רות' – PIHKAL, שולגין. בספרים הנ"ל נזכרת הריאקציה של חומרים נוירוכמיקילים כתהליך בעל מקדם פשוט יותר. באמצעות תהליך האנזים, יוצר המוח מולקולות מורכבות יותר בעלות פוטנציאל קשירה גבוה יותר עם תוצאות נוירולוגיות וקוגניטיביות ייחודיות.

 antagon

כימיקלים אלו הם התמצית של האנתאוגנים, נוירוטרנסמיטרים אשר הוחרמו, למרות היותם קודמים לשפה הכתובה. האנתאוגנים הם מולקולות, אשר מעוררות מצבי תודעה שונים הדומים מאוד לאלו אשר תועדו בטקסים בהם צרכו משקה שאמאני משכר. הדוגמאות מרחיקות לכת חזרה למקורות עתיקים אשר חזו את העת החדשה: כמו היוונים: קיקאון; אפריקאים: איבוג'ה; וודה: סומה, אמריט. אנתאוגנים שימשו בטקסים אלו במשך אלפי שנים.

 

אנתאוגנים ביהדות

לפי מספר חוקרים, קנאביס הוא מרכיב בשמן המשחה הקדוש המוזכר במקורות דתיים עבריים. עשב מדובר זה היה ידוע כקְנֵה-בֹשֶׂם. ביטוי זה מופיע מספר פעמים בתורה כמוצר נסחר, קטורת, וכמרכיב שמן המשחה בו השתמש הכהן הגדול בבית המקדש. למרות שמחקרו של כריס בנט עוסק בעיקר בצמח הקנאביס, הוא מציג ראיה נוספת המרמזת על שימוש נוסף בצמח מעורר חזיונות כגון השיכרון.

בתרגום השבעים קנה הבושם מתורגם כ"קלמוס" (צמח האקורוס) ותרגום זה הופץ ללא שינוי במרבית התרגומים המאוחרים של התנ"ך. למרות זאת, האנתרופולוגית הפולנית סולה בנט פרסמה מחקר המעלה טיעון אטימולוגי לגבי המילה הארמיתלצמח ההמפ, אותה ניתן לקרוא כקאנבוס וככל הנראה מקורה מקורב למילה המודרנית 'קנאביס', כאשר קאנ משמעותו קנה או המפ ובושמ משמעותו ניחוח, ריח. גם הקנאביס וגם הקלמוס הינם בשמים, דמויי קנה, אשר מכילים מרכיבים פסיכואקטיבים.

 

בנימה אחרת מעבר למעמד הר סיני , קחו לדוגמא את  ספר יחזקאל פרק א

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר; נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה, מַרְאוֹת אֱלֹהִים.  ב בַּחֲמִשָּׁה, לַחֹדֶשׁ–הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין.  ג הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים–עַל-נְהַר-כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה.  ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.  ה וּמִתּוֹכָהּ–דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן–דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה.  ו וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם.  ז וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם, כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל.  חוידו (וִידֵי) אָדָם, מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, עַל, אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם; וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם, לְאַרְבַּעְתָּם.  ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ, כַּנְפֵיהֶם:  לֹא-יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן, אִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ.  י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן.  יא וּפְנֵיהֶם, וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה:  לְאִישׁ, שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ, וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת, אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה.  יב וְאִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו, יֵלֵכוּ:  אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן.  יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים–הִיא, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.  ידוְהַחַיּוֹת, רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה, הַבָּזָק.  טו וָאֵרֶא, הַחַיּוֹת; וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת, לְאַרְבַּעַת פָּנָיו.  טז מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן; וּמַרְאֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂיהֶם, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן, בְּתוֹךְ הָאוֹפָן.  יז עַל-אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן, בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ:  לֹא יִסַּבּוּ, בְּלֶכְתָּן.  יח וְגַבֵּיהֶן–וְגֹבַהּ לָהֶם, וְיִרְאָה לָהֶם; וְגַבֹּתָם, מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב–לְאַרְבַּעְתָּן.  יט וּבְלֶכֶת, הַחַיּוֹת, יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים, אֶצְלָם; וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ, יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים.  כ עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת; וְהָאוֹפַנִּים, יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם, כִּי רוּחַ הַחַיָּה, בָּאוֹפַנִּים.  כא בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ, וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ; וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ, יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם–כִּי רוּחַ הַחַיָּה, בָּאוֹפַנִּים.  כב וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה, רָקִיעַ, כְּעֵין, הַקֶּרַח הַנּוֹרָא–נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם, מִלְמָעְלָה.  כגוְתַחַת, הָרָקִיעַ, כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת, אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ:  לְאִישׁ, שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה, וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה, אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם.  כד וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל-שַׁדַּי, בְּלֶכְתָּם–קוֹל הֲמֻלָּה, כְּקוֹל מַחֲנֶה; בְּעָמְדָם, תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן.  כה וַיְהִי-קוֹל–מֵעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם; בְּעָמְדָם, תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן.  כו וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה.  כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.  כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב–הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר.  {פ}

Copy of Matthäus Merian's engraving of Ezekiel's vision (1670).
Copy of Matthäus Merian's engraving of Ezekiel's vision (1670).

 

לשנון תיאוריה פרובוקטיווית: הטקסים הדתיים של בני ישראל כללו שימוש בחומרים פסיכואקטיוויים שהיו מצויים במדבר סיני ובנגב, ומשה עצמו השתמש בצמחים כאלה. "אין לי הוכחה ישירה לפרשנות הזאת, אבל גם אי אפשר לצפות שתהיה. נראה לי הגיוני שקרה משהו במצב התודעה של האנשים. יש סיפורים אחרים בתנ"ך שמוזכר בהם שימוש כזה בצמחים: למשל סיפור פרי עץ הדעת בגן עדן. הוא מראה שאנשים חשבו שאם לוקחים פרי כלשהו לפה מקבלים דעת

 

שנון, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, התנסה לראשונה בשימוש באיאואסקה ב-1991 בברזיל. "מצאתי את עצמי מוזמן לטקס דתי בצפון האמזונס, שהתבסס על שימוש באיאואסקה. הייתי אז בלי ניסיון וידע, והיו לי חוויות של חזיונות, שהיו להם גם קונוטציות רוחניות-דתיות. במהלך השנים נכנסתי מאוד עמוק לשיקוי האמזוני הזה". מאז, הוא התנסה בשימוש בו מאות פעמים. הוא גם פירסם ספר על השימוש בצמח זה, המבוסס על חוויותיו שלו ושל מאות אנשים אחרים שהשתמשו בצמח

לדברי שנון, "כבר יותר מעשרים שנה מסתובבות היפותזות שמקשרות את ראשיתן של דתות לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיוויים. זה עלה בהקשר של הדת ההינדואיסטית הקדומה, דת זרתוסטרא הפרסית וכמובן הדתות של האצטקים, האינקה והמאיה". שנון סבור שבני ישראל השתמשו בשני צמחים שמצויים במדבר סיני ובנגב: אחד מהם הוא השבר הלבן, חרמל בערבית, חומר הגורם להזיות שבו משתמשים הבדווים עד היום. אלא שצמח זה אינו מזוהה עם אף צמח המוזכר בתנ"ך. צמח נוסף שבו השתמשו בני ישראל – לטענתו של שנון – הוא השיטה, שלדבריו מכילה אף היא חומרים הזייתיים. השיטה מוזכרת פעמים רבות בתורה, וממנה היה בנוי המשכן. לדברי שנון, הוא עצמו שתה בדרום אמריקה שיקוי שהוכן ממין אחר של שיטה, ושגרם לחוויה דומה לזו שגורם האיאואסקה.

שנון מזהה טביעות אצבע של צמחים הזייתיים גם בסיפור הסנה הבוער. "חותנו של משה, יתרו, היה קוסם שהכיר את המדבר ואת מה שצומח בו", הוא אומר. "משה מסתכל בסנה ?והסנה איננו אוכל'. כשאתה משתמש בצמחים כאלה, אתה מרגיש כאילו עברה כל ההיסטוריה, אבל למעשה כשמסתכלים בשעון רואים שלא עברו שתי דקות. לכן משה חשב שהסנה לא אוכל, כלומר שהוא היה צריך להישרף בפרק הזמן הזה והוא לא נשרף. ותוך כדי כך הוא שמע שאלוהים דיבר אליו". עם זאת, שנון מדגיש ש"לא כל אחד שהיה משתמש בצמח כזה מביא את התורה. בשביל זה צריך להיות משה".

.walla

 

Faithless – God Is A DJ

Spread the love
  • 6
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
    6
    Shares

כתיבת תגובה