אין תחליף לנופש בסיני

לא קוסטה בראבה, לא קפריסין, לא טורקיה של ארדואן הנאלח, לא יוון, ובטח שלא אילת. אין חופשה כמו זו שסיפק חצי האי

הראל נוף  20/9/2013

הא יא ממוסמרים. יא מעוכים בראש בלי יכולת לזוז. מה קורה אחיי הפדלאות? הכל אוסול? אני שחר ביז'אוי, אבל החברים קוראים לי 'שחר סטלה', למה רק תנו לי להיות מסטול, ואני מבסוט עד הגג. עבדכם הנאמן מכור לסוטול. אבל לא סוטול של ילדים מפגרים… כדורים, וקרטונים, ואבקות, ואלכוהול וכל מיני חארטות. גם לא סמי פיצוציות.

חס וחלילה. למה? מה אני פח זבל כימי? אני, הראש שלי זה סוטול מהטבע: גראס. ויד. מריחואנה. שום סנתוזים ושום ערבובים. נקי, טבעי, כמו שזה גדל. לסוטול הזה אני מכור. אה… וגם לשאנטי. למה אין דבר יותר מגניב מסוטול של גראס, אם יש לך גם קצת שאנטי בצדו. ואיפה מתקיימים התנאים הכי אידיאליים למה שאני אוהב? נכון – בסיני.

נוף אלוהי עוצר נשימה, הרים אדומים, מים טורקיז, חול לבנבן, חושות קטנות מבמבוק וקש, רוח עדינה שמלטפת אותך, מוזיקה שנישאת עם הרוח ממרחקים, תחושה של חברות ורעות באוויר, שמש שממיסה בך כל רצון לפעולה, מלבד בטלה והתבוננות, בדואים חביבים שנעים בחרישיות, כמו צל, ואנשים שמתנהלים ברוגע. לאט. שאנטי.

תוסיפו לזה איזה ג'וינט קטן, וגן עדן… זה פה. כלומר שם. ופה מתחילה הבאסה. שפעם סיני היה פה. מרחק יריקה. כמה שעות נסיעה, מעבר גבול, והופ… אתה בגן עדן. זול, זמין, נעים, והכי יפה בעולם!

לקחו לנו ת'כיף

א-מה-מה? לקחו לנו ת'כיף. חירבו לנו את סיני. כבר כמה שנים שאי אפשר לנסוע לסיני כמו בן אדם. כלומר הגבול פתוח, ויש כמה מדרובים שעוברים ונשבעים שהכל שם כפי שהיה. אבל זה לא באמת ככה. אי אפשר ליהנות מסיני כמו שצריך, כשבתוך הנפש אתה דרוך. מתוח. לא לגמרי רגוע ולא סומך על המצרים או הבדואים שיהיו שם עבורך באם תבוא צרה.

וואי איזה געגועים אינעל העולם… אפילו לשוטר ולקצין שהולכים ביחד, ככה בשקט, שעות על החוף, אני מתגעגע. זה עם האקדח וההוא עם האלה. אלו שעוברים שם מחוף לחוף לנהל רישום, ובעקיפין גם לשמור עליך. אבל כעת אפילו הם לא יוכלו לעזור לך. מסוכן שם לעזאזל. והבאסה היא שאין תחליף. אין. לא קוסטה בראבה, ולא קפריסין, לא טורקיה של ארדואן הנאלח, לא יוון, ובטח שלא אילת. איכס…

כי מה בכלל יכול להשתוות לשלווה של סיני? מתפלל שיבוא כבר היום ויחזור לשם השקט. החברים הבדואים כל הזמן מתקשרים ואומרים לי: 'בוא, יא שחר. אל תפחד. אין פה כלום. זה רק בחדשות כל הדיבורים. בשטח הכל על הכיף כיפאק'. אבל אני חושש. המטה ללוחמה בטרור מזהיר. ואם חלילה משהו יקרה? מי בדיוק ישמור עלינו שם? הבדואי מהחוף? בחייאת רבקום. תהיו רציניים!

ועזבו פיגוע או חטיפה… מספיק שתהיה תאונה, או איזה מדרוב שיתחיל לירות שם על יהודים, ומי יפנה אותך לבית חולים נורמלי? מי יעביר אותך פצוע את הגבול? לך תסמוך על שוטרים וחיילים מצרים ותהיה נתון לחסדיהם. לא מתאים לי. ממש לא. לא שיש לי משהו נגדם, אבל להם בטח אין משהו בעדי, אז אני נמנע.

כבר לא שמח בחצי האי, הצבא המצרי בסיני. צילום: רויטרס
כבר לא שמח בחצי האי, הצבא המצרי בסיני. צילום: רויטרס

דור המדבר

מה שמביא אותי, בעיקר לקראת סוכות, למחשבה שנורא חבל שלא נותרנו שם במדבר. שבמקום לבנות סוכות לזכר תקופתנו במדבר, יכולנו פשוט להישארבהן שם. אבל לא. היינו חייבים לבכות למשה: 'למה הבאת אותנו למדבר? בכדי להמית אותנו?' "כמה ייללנו! מה היה חסר לנו שם לעזאזל? חושות, ים מהמם, הרים אדומים, חומר טוב, סוטול קבוע, וימבה שטח פנוי וריק מאדם.

ובסוף מה? לקח אותנו לארץ המלריה והכנעני. ארץ הביצות והיבוסי. ארץ עם זקנה מאוחרת ופנסיה שנגמרת מוקדם, ולא מאפשרת למות בכבוד. ארץ שכל היום צריך לריב עליה עם כל החרות שמסביב. ארץ של קדחת, וחוסר שקט. ארץ שעל כל ג'וינט עוצרים אותך כאילו פשעת נגד האנושות. איזו שטות זו הייתה לבוא לפה.

ולחשוב שכל הגן עדן הזה, בסיני, היה יכול להיות שלנו. עם עצום ורב, שבדיוק נפטר מפרעה, ואין סכנה גדולה הנשקפת לו, מקבל במתנה את סיני וים סוף, ובמקום לגלגל אחת, לקחת שאכטה, להירגע, ולראות כי טוב, ולהתנחל – בוחר לבכות וליילל. ואני שואל – למה? למה להיות קשי עורף? מה היה לנו רע להתיישב בסיני ולא לזוז? גן עדן עלי אדמות הפסדנו. גן עדן.

 

Spread the love
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

כתיבת תגובה