בית / הומור מעושן / אגדה סינית עתיקה שהפכה לאגדה ישראלית עכשווית…וכך זה היה
אגדה סינית עתיקה שהפכה לאגדה ישראלית עכשווית…וכך זה היה

אגדה סינית עתיקה שהפכה לאגדה ישראלית עכשווית…וכך זה היה

פעם, לפני מעט שנים, חי בישראל סטלן אחד. חי בשלווה עם אב ואם וללא כל דאגה, גדל בתל אביב ושם למד ממיטב הסטלנים בעיר כיצד לשרוד את החיים הקשים, איך לגלגל קטנה או להכין באנג ואיך להעביר את הימים והלילות בעישון מריחואנה בכייף עם חבריו.

.

בחור מאד פיקח. הוא למד היטב ושכלל את השיטות שלמד ומכר פלטה פה חצי פלטה שם לחבריו וברוב חכמתו אף פעם לא נתפס.

יום אחד הוא התאהב, הנערה בה חשק החזירה לו אהבה אולם הציבה בפניו תנאי: עליו לשנות את דרכיו הנלוזות, לחדול מלסחור ולקיים אותה ואת ביתם ביושר ובעבודת כפיים.

הבחור היה מוכן לעשות בשבילה הכול – אפילו להפסיק לעשן. הוא רק רצה לפתור בעיה אחת לפני שהוא מתקן את דרכיו: עליו להשיג טבעת נישואין יפה ויקרה בשביל אהובתו!

"זה יהיה המסחר האחרון ", הבטיח לעצמו…

זחוח דעת ומאוהב עד לאוזניו, שכח את כל כללי הזהירות שהנחו אותו תמיד, ולמזלו הרע נתפס בשעה שמכר לסמוי בשכונה. הוא נזרק לבית הסוהר וגזר דינו היה לבלות מאחורי הסורגים כמעט את כל חייו.

יום אחר יום ישב הסטלן בין כותלי הכלא וחשב איך הוא יכול לחלץ עצמו משם. איך יוכל לברוח? הקירות עבים, הגדרות עטויות תיל דוקרני והסוהרים לא עזבו את משמרתם אף לרגע, בקושי נתנו לו לצאת מהתא וארוחותיו הוכנסו אליו על הרצפה, מתחת לסורגים.

ככל שמחשבותיו העמיקו, כך הלכה תקוותו ואבדה – אין לו סיכוי לצאת משם!

יום אחד, בעודו ממולל את שאריות ארוחתו הדלה, הבזיק במוחו רעיון. הארוחה שקיבלו האסירים היתה דומה מדי יום וכללה מעט אורז, חתיכת דג, ופרי אחד. באותו יום היה הפרי שקיבלו אפרסק. האפרסק היה עסיסי ונוטף מיץ, והזכיר לסטלן את ימיו העליזים כשטרף פירות בהודו הרחוקה..

בעודו מתענג על הפרי הבשל הממלא את פיו במתיקות ובזיכרונות – התגבשה במוחו תוכנית פעולה. הוא לקח את החרצן של האפרסק, עטף אותו בממחטה והניח בכיסו. הוא קרא לסוהר ואמר לו: "אנא מסור לנשיא קצב שאני חייב לראות אותו! יש לי דבר מה חשוב מאוד להגיד לו!"

הסוהר צחק עליו, וכמובן לא נענה לבקשתו. אבל הבחור לא חדל מלנדנד ולהפציר בימים הבאים, עד שבסופו של דבר ניתנה הוראה מטעם שלטונות הכלא להביא את הסטלן בפני הנשיא קצב ולראות מה באמת יש לו להגיד.

"הוד מעלתך", אמר הסטלן אל הנשיא כאשר סוף סוף הובא בפניו. "הבאתי לך מתנה מאוד יקרה ונדירה, במיוחד בשבילך!" הוא הוציא מכיסו את חרצן האפרסק העטוף בממחטה והגישו לנשיא

כשפתח הנשיא קצב את הממחטה וראה מה בתוכו, הסמיק כולו מכעס וצעק על הגנב: "איך אתה מעז?! איזו חוצפה יש לך?! הרי זה חרצן פשוט של אפרסק! מה חשבת, שזה יוציא אותך מבית הסוהר? מקומך מאחורי הסורגים ולשם אתה מיד חוזר בחזרה!"

הסטלן התחנן בפני הנשיא להקשיב לו: "ראה, הוד נשיאותך ! זה אינו חרצן אפרסק פשוט! האמן לי! החרצן הזה ניתן לי במתנה לפני שנים רבות. כאשר שותלים אותו באדמה – הוא מניב אפרסקים מזהב!"

הנשיא קצב לעג לסטלן: "האומנם? מה אתה אומר?! ואם אכן זה כך, מדוע לא שתלת אותו בעצמך???"

ענה לו הבחור: "הוד נשיאותך, כאן בדיוק טמון המלכוד. מי שנתן לי את החרצן, אמר לי בפירוש כי הוא חייב להיטמן באדמה על ידי אדם ישר ונקי כפיים, אחרת הפירות שיגדלו יהיו סתם אפרסקים רגילים. מאחר ואתה יודע מה מצבי ומאין אני בא – כמובן שאני לא האדם המתאים לשתול אותו באדמה ולקבל פירות מזהב. היחיד שנראה לי מתאים זה אתה, אדוני הנשיא קצב. בכל ימיי בבית הכלא הרהרתי והפכתי בנושא שוב ושוב, ולא נראה לי שבכל הממלכה יש אדם המתאים לכך יותר מאשר הוד נשיאותך!"

במקום לזרוח משמחה והתרגשות, התעוותו פניו של הנשיא קצב והוא האדים בחימה.  ללא ספק היה הנשיא קצב בבעיה, אבל הוא לא יכול היה להימנע מלהיזכר איך אנס ואיים על א' המסכנה.

"לא, לא, אינני יכול לקבל את חרצן האפרסק", אמר לבחור. "יתכן שיש משהו בעברי שיפריע לי לקצור פירות של זהב. אני מציע שתיתן את חרצן הפלאים לראש הממשלה שלנו".

כל העיניים הופנו אל ראש הממשלה אולמרט, הלה הסמיק במבוכה ומלמל: "הו, לא… אני לא חושב שאני האדם המתאים!" הוא החל לגמגם, יודע בוודאות שהוא עושה מעשים לא ישרים בקבלו שוחד מכל מיני גורמים שרוצים להשפיע על דרכם להולילנד.. "אני חושב שכדאי שהחרצן יעבור לידיו של השוטר שליווה אותו לבית הנשיא"

עכשיו היה זה תורו של השוטר להאדים ולהתבלבל. הוא ניסה למחות ולהגיד שאינו האדם המתאים, בתוך תוכו ידע שהיושר ממנו הלאה – הוא נתן עדות שקר על אדם חף מפשע, השקר היה תלוי על מצפונו, אותו שקר נתעב שביצע כשהעיד עדות שקר ,כדי להציל את התחת שלו מפיטורין.

מיד הציע שהחרצן יעבור לידיו של השר לענייני פנים.אלי ישי הלה, בתורו, ויתר גם הוא על החרצן, הרי ידיו אינן נקיות מפשע, כל השוחד והשלמונים שהוא מקבל מהכנסת זרים תמורת האישור להרשות להם להמשיך ולעבד את חלקות האדמה שלנו.

וככה עברה ההצעה לשתול את החרצן במורד ההיררכיה השלטונית, ובסופו של דבר לא נמצא בין כל השרים ובעלי התפקידים ולו גם אדם אחד ישר שהיה מוכן בלב שלם לשתול את חרצן האפרסק ולקוות לפירות מזהב.

באולם הגדול השתררה דממה. הנשיא הבין וקלט את המסר שניסה הבחור להעביר לו, ופנה אליו באומרו: "אתה איש מאוד חכם, בחור צעיר. הוכחת לנו שהפשע שלך עלה לך ביוקר, ואתה משלם עליו, בעוד שאנחנו, כל הנוכחים באולם הזה, לא נענשים על מעשינו ומסתובבים חופשי… נראה לי כי שהית מספיק מאחורי הסורגים ואני מצווה בזאת לשחררך. חזור חזרה אל חייך, ונסה לחיות את שאריתם ביושר! ולא רק על דרכיך שמור, אלא אנא השגח גם עלינו, שלא נחטא או נגרום עוול שוב!"

וכך היה.

הבחור יצא לחופשי, נשא לאישה את אהובתו ושינה את דרכיו. בכיסו נשא תמיד, עד ליום מותו את חרצן האפרסק, כדי שיזכיר לו תמיד לא לסטות מדרך הישר.

במותו הוריש את החרצן לילדיו, והמשפחה על דורותיה הפכה לעשירה ומשגשגת: אכן החרצן הזה, שנשתל בלבו של אבי המשפחה, הסטלן לשעבר – החרצן אכן הניב פירות של זהב, והזהב הזה העניק להם הן חופש והן הצלחה.

הוסיף/י תגובה

Scroll To Top